כשאני חולה עם כאב ראש,חרדות והתקפים, אני מאשימה את עצמי.למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה רק אני חולה?זה אשמתי,אשמתי,ורק אשמתי.אתמול רציתי להתאבד.היה לי מין רצון כזה להרוג את עצמי,וגם מתכתי אתמול והיום בבקר.רציתי בכל הכח וזרקתי דברים.כעסתי יל עצמי.אני כל היום כועסת.אני תמיד כועסת.ועל כולם.אני מרגישה גל כך רע עם עצמי.והכאב ראש הזה.זה כמו יתוש שדוקר ואוכל לך את המוח.זה כמו ציפור שמנקרת וכאילו רוצה להגיד לך משהו על ידי הניקורים שלה.אבל אני לא יודעת מה היא רוצה להגיד.אני לא מבינה.אני כל כך אשמה .זה הכל בגללי.וגם אם תגידו לי שלא,זה לא יעזור.אני הלא מצליחה לשנות את מה שאני חושבת על עצמי.למה אני לא יכולה ללכת לביתהספר כמו כולם?כי אני לא כמו כולם.אני מטורפת ומשוגעת.אני כל הזמן רוצה לפגוע בעצמי.יש לי מין רצון כזה לפגוע בעצמי.עכשיו החיתוך כבר לא עוזר.אני מרגישה שאני צריכה יותר.מב עוד אני יכולה לעשות לעצמי?8תלוש את השיער?לדפוק את הראש?למכון האמת,אשמח לקבל רעיונות.זה נשמע כמו אפשר לקבל רעיונות לעיצוב החדר' אז פשוט תתיחסו אל זה כך.כל כל הא לי למות,אני כל כך רוצה לעשות את זה.אני מרגישה שאני אשמה בחרדות שלי.אני לא מבינה למה לא.השיטות שלי כבר לא עוזרות.אני עושה כל כך חזק,עד שאני יכולה לחתוך עם המגן דל הפלאפון שלי,למקרה שאין סכין מטבח בתיק.אחרי שאני חותכת ומרגישה את הכאב אני מרגישה שלווה,כנו בגן עדן.הראש שלי לאכול עך כואב אחר כך.אני יכולה כך החיים שלי להתעסק ב לפגוע בעצמי.למה אני שונאת כל כך את בגוף הזה?אני פשוט,שונאת את עצמי ואני אפילו לא יודעת למה.כשאני חנוכת לפעמים בא לי לכרות אתהיד.אני חושבת,מה זה בכלל בעד הזרמים,זה כמו חפץ.מי צריך טןצך בכלל?אני שונאת כל איבר ואיבד בגופי.אני לא אוהבת את עצמי.תמיד אני מרגישה נמוכה,מפגרת נדחפת,מתועבת.מזוהמת מבפנים.אבן שאין לה הופכין.כשבא לי להוציא מעצמי משהו,להוציא טומאה זוהמה או את תוך תוכי,אני תוקעת אצבע בגרון.אבל בגלל שאני מצחצחת את הלשון יש ל רפלקס נמוך וכלום לא קורה.אני הולכת.לעישון ומרגישה חולה עד היסוד.