שאני מסתכלת על אחותי שלוקחת ממני דוגמא בהכל אני מרגישה כישלון גמור.
איזה דוגמא אני מהווה לה לעזאזל. אני עדיין מאשימה את עצמי בהתנהגות המופרעת שלה בנוגע לאוכל.
איך אפשר לצפות ממנה שלא תתייחס אל האוכל כאויב אם זה המסר שהיא קיבלה מאחותה הגדולה
במשך שנים.
היא במצב הרבה יותר טוב ממני, היא משתקמת.. כמעט ללא שום סימפטומים מלבד ראייה קצת
מעוותת.. אבל גם זה יישתפר, היא חזקה. בכלל אצלה כנראה לא פרצה המחלה,
הסבירו לאמא שהיא עברה תקופה קשה, ופשוט מצאה בזה דרך התמודדות.. 
מנחם קצת..
אצלי המצב קצת שונה,
שנים של הפרעת אכילה זה כבר לא רק תקופה קשה.

אחרי מספר חודשים די רגועים מצידי,
הכל נקטע ברגע שמצאתי את עצמי שוב שיכורה, חנוקה מעשן סיגריות ובית סגור.
מוצאת את עצמי שוב מתמכרת אל התחושה של עשרות כדורים הנבלעים בפעם אחת
ומוציאים אותי מאיזון שמשחרר אותי קצת מהמציאות הנוראית.
מוצאת את עצמי מרוקנת את המקרר - הכל אל פח הזבל.
מוצאת את עצמי ישנה מחמש בבוקר עד חמש בערב..
מוצאת את עצמי שוב נפרדת לשלום מהפסיכולוגית,
מוצאת את עצמי מתקשרת אל המזכירה של תלה"ש כדי לבטל את הפגישה שלי לדיאטנית.
אם לא הופ הקטן שצריך לראות אור יום ולא מגיע לו להיענש, אז גם את זה לא הייתי עושה
והייתי מקבלת מדליית זהב על הסתגרות ביתית.

אז כן.. אני שואלת את עצמי, לאן מפה?
איך אני הופכת את זה ליותר גרוע מעכשיו?
יאוש. יאוש גדול ואינסופי.
והרס עצמי, אוח! הרס עצמי בטונות.