אשתף אתכם בסיטואציה שהחלה כשגרתית ובסוף גרמה לי להרגיש טוב,

וכן.. להרגיש טוב אצלי זה ההפך משגרה.

אז, חזרתי מהליכה קצרה לאור הירח,

רשרוש העלים והרוח הקלה מעידים על שלכת וסתיו שמתקרב

הרחוב ריק ומלא באורות עמומים של חלונות בתים.. אני מתקרבת חזרה אל הבית..

מרגישה שמישהו הולך אחרי, אני שומעת נקישות צעדים כאלה..

אבל אלו לא היו צעדי אדם, קצת יותר קטן מכף רגל, קצת יותר ידידותי..

אני מסתכלת מאחורי הכתף שלי, אין אף אחד.. מסתכלת למטה הוא מסתכל עליי חזרה ונובח.

מאיפה לעזעזאל נחתת עליי, למה אתה נובח עליי ולמה אתה בכלל הולך אחריי?

כלבלב קטן בצבע שחור, ממש קטן... בלי קולר או תעודה מזהה,

קצת כמוני.. לא מוכר.

המשכתי בדרכי, בלעדיו.

אבל הוא לא המשיך בדרכו בלעדיי, עד לבית הוא הגיע איתי.. 

עליתי במדרגות הוא עלה, פתחתי את השער הוא נכנס, פתחתי גם את דלת הכניסה

והוא כבר תפס לו פינה.. לא הרשתי לו להיכנס, אבל גם לא אסרתי עליו..

מחר אפתח לו טונה לארוחת בוקר, אקלח אותו ואקח אותו לחיסונים,

הוא שחור, והכי מתאים לו השם "BLACK" אבל אני יודעת מה זה להרגיש שחור

ולהיות גם תחת הגדרה שמעצימה את אותה התחושה.. לא מגיע לו, 

קראתי לו "HOPE" שתמיד יזכור שיש עוד תקווה לשנות או להתעלות על מה שנקבע.