הי דניאלה,

אכן מחלה קשה וארורה.

בין שורותיך נשמע שגם את נפלת למקום לא פשוט, ומחלתך גם היא דומיננטית. למעשה כתבת שאת לא מוכנה עדיין לוותר על ההפרעה. אז אני תוהה - מה מטרת הטיפול שאת בוחרת ללכך אליו? כי כמו שכתבת נשמע שדווקא מקרה כשלך נדרש בו אישפוז, שמישהו אחר ייקח את האחריות, ישמור עליך וייגן עליך מפני מלתעות המחלה הארורה. אני ממליצה לך לשקול בשנית. או להחליט שאת נותנת צאנס של עד שלושה חודשים לטיפול אמבולטורי מרפאתי, ואם לא נראית התקדמות כלשהי בתדירות הסימפטומים - לבחור לעבור לאישפוז. הקושי שאת מדמיינת שתחווי ללא ההקאות מוכר היטב במחלקה, ובדיוק בזה מטפלים.

היי מיכל אני מאד רוצה לצאת מזה חברה טובה שלי היא זאת שקבעה לי את התור הראשון והחלטתי שאני באמת מנסה לטפל אני לא חושבת שיש מישהי שבתוך זה ואומר וואלה איזה כיף לי אני ממש מקווה שעל ידי זה שאני יגיע למרפאה אני באמת ינסה לשנות הרגלים אני יודעת שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי אבל לפחות אני מנסה ומפחדת פחד מוות ...

אכן אמביוולנטיות ופחד עצום להיפרד מהמחלה הם ידועים ומוכרים היטב. אני מעריכה את הצעד שעשית ובעיקר שמחה עבורך. אני יודעת שלפעמים אין ברירה וצריך ללכת את כל הדרך הארוכה והמייסרת של המחלה וההחלמה, בלי קיצורי דרך ובלי זירוזים. אני מאחלת לך תהליך מוצלח. תעדכני איך הולך. מיכל

תודה רבה מיכל , אני קוראת תגובות שלך לבנות או בכלל לאנשים ואני מקוה בשבילך שאת מבינה כמה את עוזרת ותומכת וזה ממש לא ברור מאליו.. אני יכולה להגיד לך על עצמי שאין לי אף אחד שתומך בי או מבין אותי ושאני נכנסת לפה וקוראת תגובות אני נאנחת .. אז תודה .. :)

דניאלה יקרה,

כל כך מזדהה איתך. גם אני בולימית. בטיפול כבר שנה וחצי ולא מרגישה שאני מתקדמת הרבה. אולי הוספתי עוד כמה דברים לתפריט בימים שאני לא מבלמסת.

בולימיה זו ממש התמכרות. אם אני לא מבלמסת ומקיאה בימים שתכננתי- אני נלחצת. ממש קשה להשתחרר מזה. לכן אני מבינה אותך שקשה לך להתאשפז- כי אז לא תוכלי להקיא, והקאה בשבילנו- זה סוג של שחרור. כן, זה מאוד עצוב.

מצד שני, השלד שראית על המיטה בביה"ח שיבא מראה לנו שאנורקסיה יכולה להיות אפילו יותר גרועה.

ליבי איתך, תהיה חזקה. נקווה שקבוצת התמיכה בתל השומר תיפתח מהר ככול האפשר- ואולי ממנה תצא הישועה