עבר עליי אתמול לילה נורא. כמו הרבה לילות בתקופה האחרונה..

שכבתי על הריצפה.. אולי חצי שעה בהיתי בתקרה.. אני שונאת את עצמי.. 

אני כל כך שונאת את עצמי.. אני זוכרת שהתחלתי לבכות בקול.. העפתי

מחברות על הריצפה.. התפוצצתי.. לקחתי סרגל והתחלתי לחתוך לרוחב את הזרוע..

לא הרגשתי כאב.. הדם התחיל לטפטף.. ניגשתי אל הארון לקחתי בקבוק אלכוהול 

ופשוט התחלתי לשתות אותו כאילו אין מחר.. רציתי שלא יהיה מחר..

אני זוכרת שאחרי שעה בערך של דמעות וניסיון בלתי מוצלח לטפל בפצע,

התחלתי להקיא, עומדת מעל האסלה, על הברכיים ומקיאה את החיים שלי החוצה,

מסתכלת על הפצע הארור, הוא פתוח.. הזמנתי מונית ונסעתי למיון,

שתויה, עצובה, עצבנית, לחוצה... סיפרתי שהייתי באירוע, שתינו קצת.. ומישהו ניפץ בקבוק והזכוכית פשוט חדרה אליי, טוב שעוד הייתי צלולה כדי לספר את השקרים האלה.. תפרו אותי.. אז כבר התחלתי להרגיש את הכאב.. הוקל לי, הכאב מבפנים התחלף בכאב שבחוץ...

חזרתי הביתה, ציפור פצועה.. מחר שוב מחר.. לא הצלחתי לברוח,

והינה הוא המחר שכל כך פחדתי ממנו, הוא היום הזה, אותו המחר.. 

ומחר.. שהוא בעצם מחרותיים, יש לי טיפול פסיכולוגי. אני נאלצת ללכת עם חולצה ארוכה בשיא החום הזה.. רק כדי שלא אצטרך לספר עוד שקרים.. רק כדי לא להיכנס לבית משוגעים.