אז ב"ה יש רופא טוב. והפגישה איתו הלכה כמו שצריך, אבל בה הוא בישר לי שהדרך הטובה ביותר לטפל בבעיה שלי היא לעבור ניתוח כריתת רחם רדיקלי. מה שאומר להוציא את הרחם ואת כל מה שסביבו.
אני אמנם בת 33 ויש לי 4 ילדים, אבל היי לא רציתי לעצור פה, לא רציתי שהבן שלי ישאר בן יחיד... רגע.. מה? זהו?
כן. זהו. אם להיות יותר מדויקת כלשונו של הרופא " את מעל הממוצע הישראלי.." למי אכפת מהממוצע, אני רוצה עוד בן.
אבל לקח קצת זמן והבנתי שאני צריכה לפעול מההגיון ולא מהבטן, תרתי משמע.
אז לקחתי נשימה עמוקה ועוד אחת קטנה על הדרך ובהתיעצות עם כל מיני גורמים נוספים שמבינים בזה החלטתי ללכת על הניתוח.
יש לי 4 ילדים לגדל עוד הרבה שנים ואני צריכה להיות בריאה בשביל זה. במאה אחוז.בלי פשרות.
האמת, כמה שהסבירו לי לפני הניתוח מה עומד לקרות , לא היה לי שום מושג לקראת מה אני הולכת. למזלי הרב לא עברתי בעבר ניתוחים אחרים ככה שאין לי מושג מכלום.
חשבתי בקטנה...אחרי שבועיים שלוש אני חוזרת לתפקד רגיל..כמו חדשה.
אז הקפאתי אוכל, וסידרתי לילדים מקום להיות, וקניתי בגדים שיתאימו למצב של אחרי, שמלות ארוכות ורחבות, ונפגשתי עם מרדים, וחתמתי על טופס לניתוח.
כן, בדקתי באינטרנט שעות על הניתוח הזה, בעברית ובאנגלית, וטיפשה אני לא, אבל כאילו סרבתי להבין מה מחכה לי.
מלווה במי שצריך הגעתי חגיגית לאסותא בצהרי יום הניתוח, מחכה כבר להיות אחרי...
ב6 נכנסתי לניתוח. זה לקח כמה דקות וכבר לא הייתי כאן...
ב11 התעוררתי, ורק אז הבנתי בערך שמשהו קרה..
חצי גופי התחתון היה כמו משותק, זה אפילו לא היה כאב, זה פשוט היה הרגשה כזו שמשהו קרה לי.
למחרת כבר הבנתי. או או איך שהבנתי. עם בטן מצולקת ואי יכולת כללית לזוז, לצחוק, להשתעל או לנשום. הבנתי סוף סוף שעברתי ניתוח רציני.
קלטתי שהוציאו לי את החלק הכי נשי ואישי שלי, והבנתי שהתינוקת שלי הפכה להיות בת הזקונים באופן רשמי.
אני לא בטוחה אם עד עכשיו עיכלתי את זה, שטכנית לא אחווה יותר הריון, או לידה. שהזדקנתי בבת אחת והפכתי לאשה אחרת.
ועל הימים שאחרי הניתוח בעז"ה בפוסט הבא.