ליב, זו באמת ההרגשה שלי רוב הזמן. אפשר להגיד - כל הזמן.

את צריכה להיות גאה בעצמך שהתגברת על המחשבות השגויות וביקשת עזרה.. הרי זה רק בראש שלנו.. זה איך שאנחנו חושבות ומפרשות את הסביבה .

אם לא נדאג לעצמנו ולאינטרסים שלנו מי יעשה את זה? וזה מדובר גם על טיפול כשחולים ומדובר גם על מצוקה נפשית שזקוקה לטיפול.

כתבתי לך בהמשך לשיחתנו תחת הפוסט שלי שגם אני כשהייתי רזה יותר היה קל יותר להעזר בתמיכת ההורים והסובבים ויותר נתנו לי ויותר הרפו ממני ופשוט היו גמישים איתי..

ואז כשעליתי במשקל הכל התהפך,הפכתי להיות סתם מקוטלגת,בעייתית,חלשת אופי,שמנה.

ואז המשכתי להוריד במשקל בחזרה( עדיין נאבקת בכמה ק"ג עקשניים שלא יורדים ממני תודות לבולמיה),וביקשתי עזרה.

נמאס לי לשבת ולחכות למשיח שיבוא.. אני צריכה לדאוג לעצמי,לדבר ולנסות.. מקסימום- יצליח !

חשוב לי להגיד שאצלי אישית ההורים משלמים על הטיפול כי אין באפשרותי לממן טיפול פרטי יקר אני רק בת 20 וקצת,חיילת משוחררת.. אין לי סכום בצד שמיועד לטיפול..

אז כל פגישה אני מרגישה שאני חייבת לתת את הכל גם בשבילם,שלפחות הפעם יצליח.

אל תתייאשי!
 

הבולמיה גורמת לך לחשוב שאת שמנהה וחלשת אופי , שאת לא מספיק טובה לא מספיק יפה לא מספיק מוכשרת.

יש רגעים שאת זוכרת את עצמך שונה לחלוטין , שאת זוכרת שהיית בחורה שמחה ומאושרת עם שליטה ללא דימוי עצמי נמוך.

ההרגשה היא שיש שתי אנשים שחיים איתך בראש , אחת זאת את עם כל התכונות אופי שלך ובדרך כלל "מה שהיית". והשניה היא עם דימוי עצמי נמוך ועם הרבה מעצורים פחדים חששות ה"שמנה" והיא הבולמיה.

אני חושבת שהצלחתי להבין איך להביס אותה. קודם כל לא לתת לה במה. כי מה שהיא משדרת זה לא את!! קל להגיד את זה אבל שאתה בתחושה הזאת אתה מרגיש שאין לך כוח להילחם וזה מי שאתה. ופה הטעות את צריכה להזכיר לעצמך יום יום מי את ומה היית וברגעים שתוקף אותך הבולמוס לעצור שניה ולהזכיר לעצמך שזה לא את זאת שתוקפת שאת מישהי אחרת מי שהיית קודם תנשמי עמוק ותזכירי לעצמך מי היית תתחילי לספר לעצמך סיפור בקול רם איך היית ומה את. ופשוט תדחיקי אותה תברחי אותה בדימיון שלך! מקווה שעזרתי קצת..

תתפלאו עד כמה גם נערות ונשים עם אנורקסיה מתביישות. בכלל הפרעות אכילה הן מחלה אשר נוטים להתבייש בה, כמעט כמו כל מחלות הנפש בכלל. הבעיה היא שהבושה היא חלק מהמחלה. הבושה ממי שאני, מהחולשות שלי, מהפחדים שלי, בושה להיות נזקקת ועוד ועוד בושות רבות. והתהליך הוא ללמוד לאט לאט לקבל את עצמי, לתת לסביבה לאהוב אותי ככה, וללמוד להאמין בזה. תהליך לא קל... מתגמל בסופו של דבר

אני באמת מזדהה עם כל מילה שנכתבה כאן. בקריאה ראשונה אפילו חשתי שאני כתבתי את זה ואיכשהו זה הגיע לכאן... אני אישית לא מצליחה להבין איך אחרי שנים כה רבות שמסתירים את המחלה אפשר לבוא ולדבר על זה. הפחד לתפוס מקום בחייהם של אחרים עוצר אותי, שלא ידברו יותר מידי שלא ישאלו שאלות. אני רוצה לצאת מזה כל כך אך מצד שני אני מפחדת מהעיניים שיעקבו אחרי לכל מקום, לאחר כל מעשה..

את אמיצה שהצלחת לשתף.