כל כך הרבה פעמים אני מרגישה את הצורך לרוץ אל השירותים אחרי ארוחה, לוותר על ארוחות, אבל אני לא עושה את זה כי אני פוחדת לפגוע בעצמי...ולא בגלל שאני לא רוצה לפגוע בעצמי, אלא כי פגיעה בי תפגע בחבר שלי. מאז אותו ילדון בכיתה ח' היו לי עוד 5 חברים ואף אחד מהם לא עבר את שלושת החודשים הראשונים איתי כי פשוט נמאס לי מהר מידיי...
ועכשיו יש לי חבר אוטוטו שנה, והוא אוהב אותי ובאמת ובתמים לא אכפת לו איך אני אראה כי הוא אוהב אותי כמו שאני. בכל פעם שאני רואה איך הוא בטבעיות מחבק אותי ומחפש משהו בבטן לתפוס ולמעוך בא לי לבכות שהוא אוהב את זה ואני לא. ואני זאת שחיה עם הגוף הזה.
אני מורה חיילת בתפקיד שלי. אני עובדת עם ילדים עולים וילדים משירותי הרווחה מכיתות א' עד ו'. אני צריכה לשים לב אם משהו קורה להם בבית. אני זאת שנותנת לילדים משירותי הרווחה ארוחת צהריים ורואה איך הם אוכלים עד שלא נשאר מקום בבטן הקטנטנה שלהם כי בבית אין מה לאכול.
אני חוזרת כל יום הבייתה. קמה בשש בבוקר וחוזרת בשבע הבייתה. רוב האכילה נעשית אצלי מחוץ לבית. ובשבילי זה הישג כי פעם לא הייתי אוכלת מחוץ לבית אלא בחברת משפחה או חברות, וליד חברים לא הייתי אוכלת כלום אפילו במשך יומיים..
אני מטופלת אצל קב"ן ויש לי מפגש איתו כל שלושה שבועות בערך, עד שיתפנה מקום אצל פסיכולוגית...
אני מספרת לו רק את הדברים העכשוויים - הסרטן של אמא והדיכאון שלי. הוא יודע שיש דברים שאני לא מספרת לו ואני גם לא אספר כי אני לא סומכת עליו מספיק, כי פשוט קשה לי לסמוך על אנשים.
אני לא רוצה ללכת לטיפול במקום מיוחד, כי אז ההורים שלי ישאלו לאן אני הולכת, ואני לא רוצה לעולם שהם יידעו על המפלצת שהתפתחה להם מתחת לאף...
אני מעדיפה לחכות עוד חמישה חודשים לפסיכולוגית, לחכות משהו כמו שישה מפגשים כדי לראות שהיא לא הולכת לספר כלום לאף אחד, ואז סופסוף לדבר על הבעיות שלי בפעם הראשונה עם אדם מבוגר פנים אל פנים.
יש לי בעיות נשימה מתגברות שכנראה נגרמות מהלחץ הנפשי שיש עליי, אני מנסה להפסיק לעשן אבל חוזרת בכל פעם שמשהו משתנה אצלי בשגרה, מה שקורה כל הזמן.
אני מגעילה את עצמי מבפנים ומבחוץ, וכמה שאני מנסה להדחיק את העובדה הזו, היא חוזרת אליי כשאני לבד, בעיקר כשאני לבד.
אני נותנת לעצמי לשקוע בתוך דיכאון כי הוא מצע נוח לשכב עליו. ממש לא בא לי לצאת. נוח לי להתנתק מחברות, מאנשים, מיצירת קשרים חדשים, מההורים, ופשוט להקיף את עצמי בתוך בועה שבה רק אני וחבר שלי נמצאים.
אני רוצה לצאת מהצבא כי לא טוב לי עם העובדה שאני בצבא.
אני רוצה להתחתן כאן ועכשיו עם חבר שלי ולא אכפת לי שזה פזיז כי סוף סוף יש מישהו שאוהב אותי באמת ואני אוהבת אותו.
אני רוצה לקום מחר ולגלות שאני לא בצבא, שאני נשואה באושר ומטיילת בכל העולם.
אני רוצה לחיות לנצח, ופוחדת בטירוף מהמוות, ומהחושך, ומנחשים,עכבישים גדולים, שדים, רוחות רעות, אוטובוסים דחוסים מידיי וחלונות סגורים בזמן נסיעה.
אני שונאת לכתוב המון אבל כתיבה היא המפלט שלי ומגיל עשר אני כותבת שירים וסיפורים בתור הנאה ובריחה מהמציאות.
בצבא אני כבר לא כותבת...בקושי...ואם כן, זה תמיד לא עד הסוף...