האדם הראשון שהתקשרתי אליו היה חבר טוב שהוא גם עסקן רפואי, ומתמצא במחלות ובבירוקרטיה כמו שאני מתמצאת בבישול. סיפרתי לו בעניניות על הבשורה וביקשתי עזרה בקביעת תור מהיר לבדיקת pet-ct.
הוא היה קצת המום אבל הוא רגיל לשמוע בשורות טראגיות למיניהם. הוא רק הבטיח שיהיה בסדר ושאני אצא מזה כמו גדולה.לא היה לו באמת מה לאמר.
השבוע שבו חיכיתי לבדיקה היה אחד הקשים בחיי. לא רציתי לספר לאיש לפני שאני יודעת מה עולה בגורלי. לא יכלתי לשאת את האימה שלהם שאולי תיכף אני כבר לא פה.
אז סיפרתי רק לאחיי וחברה אחת טובה וביחד חיכינו לשמוע מה עומד לקרות.
הייתי קמה בבוקר ומסתכלת על ילדיי וחושבת כמה הם יהיו אומללים אם אעזוב אותם פה לבד.
מצד אחד הייתי מתוחה וכעסנית ומצד שני לחשה לי ציפור כל הזמן " זה מה שהם יזכרו ממך...צעקות ומתחים..."
לא אכלתי כמעט, לא בכיתי בכלל, הסתובבתי סהרורית תלויה ועומדת למשפט.
חברתי הטובה נסעה לטיול בחו"ל באותם ימים וכדי לא להרוס לה לא אמרתי לה כלום. היא שולחת לי תמונות מפראג הקסומה ואני חושבת לעצמי שבפראג עוד לא הייתי ואולי לעולם לא אהיה.
כל פעולה פשוטה בחיי היום יום הופכת לטעונה רגשית כי אולי אני עומדת למות והכל ייגמר.
באתי לבדיקה לבד. מרגישה גיבורה. הזריקו לי את החומר הרדיואקטיבי ושתיתי את המים הקדושים והבנתי כי בעצם אני כור גרעיני קטן מהלך ומומלץ לא לחזור מיד לילדים כדי לא לסכנם.
אבל בבית יש לי תינוקת יונקת, שלא לוקחת בקבוק ועכשיו 48 שעות אסור לי להניק. מה אני אמורה לעשות?
אם עד עכשיו הימים היו קשים הלילות הפכו לכמעט בלתי אפשריים. היא צרחה והתחננה ואני חוץ מללטף אותה ולבכות יחד איתה לא יכלתי לעזור לה הרבה.
דיברתי עם ה' כל אותם הלילות, מבקשת ממנו כח לשרוד.
ביקשתי כי לא משנה מה יהיה שארגיש שהוא איתי ושלא אהיה לבד.
כשחזרה התשובה שהגידול הוא קטן ומקומי הבנתי כמה ריחמו עלי מהשמיים ושזה עוד נסיון שאני צריכה לעבור.
ידעתי שזה קטן עלי ואני הולכת להילחם בכל הכח שיש לי או שאין כדי לצאת מזה חזקה ומחושלת יותר.
נשאר לי רק לחפש את הרופא הטוב ביותר בשבילי שיעזור לי במסע. זה היה השלב הבא.