רוב הזמן אני לבד. מוקפת חברות, נשואה, אמא, ובת, אבל רוב הזמן אני לבד. מסתובבת ומחפשת מה אני עושה פה בתוך כל הרעש הזה, העולם הנעלם והכועס הזה.

בעלי עובד בחו"ל, בריחה שהיא בחירה בין דיכאון קליני בלתי אפשרי לחיים מחוץ לחיים.
אז אני פה לבד.מגדלת ארבעה מופלאים, מתפקדת כאמא וכאבא, מנהלת חשבונות, מנהלת משק בית ועובדת בחוץ כמעט במשרה מלאה.

ביום יום, בעבודה שלי עם נשים ונערות בסיכון, אני פוגשת ונוגעת בכל כך הרבה כאב וסבל, מסתכלת בעיניים עמוק לנשים שהחליטו לוותר או להילחם, להיכנע או להתמודד.

כשהדלקתי את האור בחדר אחרי לילה שהוא כן היה כאן וניסיתי למצוא נחמה בזרועותיו, הסדין התכלכל שלי היה נראה כמו זירת רצח עקובה מדם.
לא נבהלתי. אחרי שנה של הנקה חשבתי שמחזור זה גיוון מרענן. אבל כשעברו שבועיים של נסיונות התנקות והדימום לא פסק, פה חשדתי.

המבט המודאג הראשון שראיתי היה של רופאת הנשים במוקד של מכבי. ניסיתי להתבדח איתה על צניחת רחם בגילי הצעיר, אבל היא רק תקעה בי מבט של מנהלת זועפת וניגשה איתי לצד השני של המסדרון לקבוע תור דחוף לקולפוסקופיה, מילה ראשונה במילון החיים החדשים שלי.
יומיים אח"כ גם המבט בעיניה של ד"ר ירמי לא היה מצחיק, אבל נתתי לו לנסוע חזרה, אני בסדר, אני תמיד בסדר.

שבוע אח"כ, כשהמזכירה התקשרה ואמרה שהרופאה קוראת לי רעדו לי הידיים כשהתלבשתי.
הסתכלתי במראה, במבט הכחול והקרוב שלי ופתאום גם הוא היה פחות מצחיק, מודאג.
אחרי שעה נודע לי שזה ממאיר. שיש לי גידול ממאיר. סרטן בצוואר הרחם.

בספרים ובסרטים זה תמיד נורא מבהיל, הרופא החתיך מספר למטופל מה יש לו, למי כדאי לו לקרוא וכמה זמן נשאר לו.
במציאות היא סיפרה לי את זה בשלווה, ורק נתנה לי פתק שרשום עליו הפניה לבדיקת pet-ct.

יצאתי לחום שבחוץ והסתכלתי למעלה. לשמיים.
הרגשתי שגיליתי איזה סוד ואף אחד חוץ ממני לא יודע.
לא ידעתי עדיין אם יש לי גרורות או לא, אם אחיה או אמות בקרוב.
נכנסתי לאוטו הלוהט, ובעיניים שחיכו לי שם במראה ראיתי מבט אחר, חדש, קרבי, מבט של לוחמת אמיצה שלא הולכת לוותר.
התנעתי ויצאתי לדרך.