אף שיקום לא הכין אותי לצוק איתן.

 

מאז אוקטובר 2012 ועד חודש אפריל השנה הייתי בשיקום. בין לבין היתה הפסקה בירוקרטית מעצבנת כזאת בחסות משרד הבריאות. לתפארת מדינת ישראל.

 

בסבב הראשון הגעתי לשיקום  3 פעמים בשבוע למשך 7 חודשים, שם לימדו אותי הכל מההתחלה. לגרוב גרב, להרגיש מים, לנעול נעליים, ללכת עם 2 מקלות הליכה.

 

בסבב השני לשיקום כבר נשאתי ברחמי את האושר שלי.  הגעתי פעמיים בשבוע לשיקום. בנוסף לדברים היומיומיים, בסבב הזה  הדריכו והכינו אותי לקראת בואה של הנסיכה. החל מהדברים הקטנים כמו לעמוד בלי תמיכה, להחזיק משקל על הידיים, איך נכון ואפשרי לקום ממשטח ההפעלה, ועד תנוחת לידה אופטימלית עבורי, במצבי הרגיש משהו.

 

 

בשבוע ה-33 או ה-34 מצב ה-CRPS  שלי מחמיר יותר מדי ואני נאלצת להפסיק את השיקום באמצע.

 

בבית, בקבוקי המים הפכו לפריט אימון הכרחי עבורי. בעזרת 2 בקבוקי עין גדי אני מתרגלת הרמה, נשיאה, הליכה. אני משתדלת לעשות את כל תרגילי הפיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק ויוגה אני מקפידה לתרגל את כל תרגילי טווחי התנועה כדי להקל עליי את הלידה.  מיישמת כמעט את כל מה שלמדתי שם, ולמדתי שם הרבה.

 

בחודש מאי, הנסיכה הגיחה לעולם.

 

אני חווה מגוון  של "הפתעות" בחיים האישיים שאני לא מאחלת לאפחת לחוות אותם.

 

אני באמת מופתעת. מנסה לעכל את כל מה שקורה סביבי. משתדלת להתרכז בנסיכה שלי.

 

ערוצי המוסיקה הבינלאומיים והופ ילדות ישראלית מנהלים משמרות בטלוויזיה בהתאם לזמן ההתעוררות של הנסיכה 24 שעות ביממה.

שיחת טלפון מאבא. אני שומעת אותו קודר כזה. מרוחק. אני שואלת אותו מה קרה והוא אומר שנראה לו שעומדת להיות מלחמה. אין מצב, אנחנו לא נשתוק להם.

 

אני לא מבינה על מה הוא מדבר. הוא כועס עליי ושואל אותי אם אני חיה בארץ. חוץ ממוזיקה כדאי שתעבירי מדי פעם לחדשות. לראשונה אני שומעת על חטיפת הנערים. 3 ימים אחרי החטיפה.

 

אני מצטרפת לכל עם ישראל בתפילה שהנערים יחזרו בשלום בריאים ושלמים לביתם. כמה שיותר מהר. מדי פעם אני מתעדכנת במה שקורה. מהר מאוד אני מגלה גם שכמה ימים לפני נרצחה נערה על רקע לאומני.  אלוהים ישמור!

 

הנורא מכל קרה. הנערים נרצחו. אלוהים ישמור!

 

משהו באוויר משתנה.

 

נער ערבי נרצח באכזריות ע"י יהודים. אלוהים ישמור!

 

אנחנו מתחילים במבצע נוסף. צוק איתן.

 בלהבדיל ממבצעים אחרים , במבצע צוק איתן אני מוצאת את עצמי מחוברת לטלוויזיה.

 

 

אני מניחה כי קיימים לכך כמה משתנים מבחינתי האישית כאשר המשמעותי ביותר הוא העובדה שזכיתי להיות -אמא. משתנה נוסף הוא שמאז מלחמת המפרץ לא הצטרכתי להתפנות אל מרחב מוגן. מהר מאוד אני מבינה שזה לא באמת עוד מבצע. זו מלחמה.

 

כבר בימים הראשונים ללחימה אני מתחילה להרגיש מן מועקה כזו. כשהנפילות/יירוטים הראשונים מגיעים עד לאזור חדרה וקיסריה אני מבינה שיש להם כוח הרבה יותר ממה שחשבתי.

 

אין לי מרחב מוגן בדירה שאני גרה. בזמנו, כאשר שכרתי את הדירה, 3 חודשים לפני הפציעה, כל מה שרציתי זה דירה עם מרחב. דירה מרווחת. נמאס לי מכל הדירות של קופסאות שימורים אשר שכרתי והגעתי לשלב בחיים שאינף איטס אינף. כדי להגיע אל הדירה המרווחת, אני צריכה לעלות 15 מדרגות. יאלה שיהיה.

 

מאז ועד היום אני באותה דירה. מרווחת אבל בלי אפשרות לצאת ממנה בכל רגע שאבחר.

 

האזעקה הראשונה באזור מגוריי, היתה בשעות הבוקר. בדיוק סיימתי להאכיל את הקטנה והתכרבלתי לצידה במיטה. נפעמת מכל נשימה שלה, מכל עווית שלה. מוקסמת.

 

מסתבר כי הרמקולים של האזעקה נמצאים ממש ליד הבית שלי וזה נשמע כאילו האזעקה נשמעת מתוך הבית. הרמתי את הקטנה אליי, חיבקתי אותה, היא פקחה עיניים. חייכתי אליה, והתחלתי לשיר לה שירי ילדים.

 

אפרופו שירי ילדים, בגילי המופלג משהו ... שירי ילדים ... זה למעשה שיר אחד. וגם אותו אני זוכרת בקטנה. מה בקטנה? כולה בית אחד. אתם בטח מכירים אותו, השיר ששגור בפי כולנו, הבית היחידי שכמעט כל ישראלי/ת מכיר/ה.  והשיר הוא .... 10 אצבעות לי יש .

 

אתם יודעים לאיזה "הלם" נכנסתי כשגיליתי בהופ ילדות ישראלית שהשיר היחידי שאני עוד איכשהו זוכרת זה בכלל בית אחד מכל השיר? שיש לשיר הזה התחלה, פיזמון, אמצע, פיזמון, סוף פיזמון? וגם הבית הזה שאני שרה ... אני מחסירה שורה?!  פשוט הלם תרבות. ((-:

 

אז ככה העברתי את האזעקה הראשונה. במיטה. עם הקטנה. מתפללת לאלוהים שהכל יעבור בשלום ותוך כדי שרה לה את שירי הילדים.

 

כאשר פניתי אל בעלת הדירה בשאלה לאן אני מתפנה בזמן אזעקה, היא היססה, גימגמה קלות... ואז סוכם כי אם הם יהיו בבית בזמן אזעקה, אנחנו נצטרף אליהם לממ"ד שלהם בבית.

 

נניח שהם יהיו בבית, באזור מגוריי יש התראה של דקה וחצי, רק לרדת את המדרגות עם הקטנה ייקח לי 2 דקות. מן הסתם, הסידור הזה אינו רלוונטי בעליל כי כולנו יודעים שהחמאס האלו, לא מתאמים איתנו מתי נוח לנו, או מתי מסתדר לנו או אם בכלל אנחנו מעוניינים. הם פשוט משגרים.

 

מאז הפציעה אני יוצאת  מהבית רק לצורך טיפולים, בדיקות, רופאים, נדירות הפעמים שאני יוצאת להתאוורר או סתם לטייל. זו לא בחירה שלי, זו המציאות שלי כרגע. את הדירה שכרתי 3 חודשים לפני הפציעה. 15 מדרגות בשבילי לעלות ולרדת, בתקופה מסויימת זה היה אחד העינויים הגדולים שלי, כיום זה מאתגר אותי ועכשיו עם נסיכה קטנה לעלות ולרדת... מרגיש לי גם כמו סוג של מבצע.  מבצע תע"י – תיק עגלה ילדה. או במקרה שלי מבצע תמ"י - תיק מנשא ילדה. מאתגר מדי.

 

עדיין לא מצאתי דירה מתאימה לצרכיי.

 

אמא מזמינה אותנו אליה, יש לה מקלט בבניין.  אני דואגת לקטנה. אני מקבלת את ההצעה.

 

בזריזות אני אורזת כמה בגדים, טיטולים, מטרנה וכו'. כולה ליומיים-שלושה.

 

אמא גרה בדירת גן קטנה וחמודה. החצר שלה היא זו שזכתה לדוז פואה מבחינתי.

 

כמה ימים לפני שצוק איתן הגיע לאזור מגוריי החלטתי שהנסיכה צריכה לצאת קצת מהבית. ככה לנשום אוויר. בגינה הציבורית. עד שאיתרתי מקום נורמלי להוציא את הנסיכה מהמנשא, אני שומעת הדי בומים ממרחקים, מהערים הסמוכות. מתלבטת לרגע מה לעשות וחוזרת הביתה. עם הנסיכה אני לא לוקחת סיכון.

 

לכן, החצר בבית של אמא הקסימה אותי. סופסוף אוכל להיות איתה באוויר הפתוח.

 

אחרי התארגנות והתמצאות בסביבה, אנחנו יושבות ומתעדכנות בטלווזיה מה קורה. אלוהים ישמור. גל הרוגים ופצועים. אזעקה נוספת נשמעת באזור מגוריי. כמיומנת , אני לוקחת את הילדה והולכת לכיוון המקלט. אני באה להיכנס למקלט ומבינה כי אני לא יכולה להיכנס למקלט. אני יחפה, עם גרביים. המקלט לא מרוצף ומלא אבנים קטנות. אני מוסרת את הנסיכה אל אמא שלי ואומרת לה שתיכנס איתה. אני כאן בכניסה. כל דיירי הבניין מפצירים בי להיכנס למקלט ואומרים לי שאני לא נורמלית, כמה אבנים קטנות עוד לא הרגו אפחד. בחצי חיוך, זורקים לאמא שלי: מפונקת ז'אתי. אה? זה לא מדבר אליי. כל מה שאני חושבת עליו זה איך לא התכוננתי לזה? איך לא חשבתי על זה? מי ידע שכל הבניין יהיה מרוצף ורק המקלט לא? ככה נראה מקלט בבניין קומות??

 

ביום רגיל, השיא שלי לנעול נעליים הוא 6-8 שעות בלחץ. לאור ההיכרות הראשונה שלי עם המקלט אני מוצאת את עצמי נועלת נעליים רוב שעות היממה, גם בלילה. ככל שעובר הזמן אני מרגישה את הנעל כבדה יותר ויותר, כאילו הנעל לופתת את כפות הרגליים, הרגליים שלי מבעבעות וכואבות, היבלות ... אללללהההה יוסטור, בימים האלו הן התעבו, התקשו, גדלו, העמיקו, כל פסיעה שלי מרגישה כמו חרב ננעצת. הכאבים בבהונות כפות הרגליים מתפזרים לי לאזורים נקודתיים שדווקא שם עוצמות הכאב מתעצמות. הציפורניים כל יום צומחות בחצי ס"מ לערך. אני מרגישה איך הן פוקעות לי את הבשר, אני מרגישה את הצמיחה שלהן. מצב בעירה 24 שעות. למרות המחיר, אני יודעת שאין מצב שלא אהיה מוכנה בפעם הבאה. אין מצב. אני נערכת ומחשבת שוב את המרחק מהבית למקלט, סופרת את 2 המדרגות בדרך לשם, משננת לי את הדרך שהיא גם ככה קצרה למקלט וכמה מהר אוכל להגיע כשהילדה עליי. באזעקות הבאות אני כבר מתורגלת.

 

ביום אחר, אני לוקחת את הנסיכה אל החצר, היא ממצמצת ומנסה לאזן את המבט שלה לאור היום. אני כל כך מאושרת שאנחנו נמצאות על הקרקע ואני יכולה להראות לה את העולם בחוץ. אני שמחה על כך שהבאתי לה את משטח ההפעלה ומדמיינת לפחות חצי שעת פעילות אחה"צ בחצר של סבתא.

 

אני מתמסרת לרגע האיכותי הראשון בחייה של הנסיכה על משטח ההפעלה בדשא, אני מבינה ביני לבין עצמי שהרגע הזה הוא הגשמת חלום, הרגעים האלו,  שהחזיקו אותי בימים כל כך כואבים, בימים בהם התקווה והאמונה שקלו לצאת להפסקה, הרגע הזה שמתאסף לאסופת רגעים שדימיינתי אותם ברגעים המאתגרים שהיו לי במהלך השיקום ובמהלך ההיריון , והרימו אותי, נתנו לי פוש להמשיך הלאה, זה הרגע, כאן על משטח ההפעלה הצבעוני ומלא צעצועי הפעלה, זה אחד מן הרגעים שהרימו אותי. ואני מגשימה אותו כאן ועכשיו. איזה כיףףףףף לי !

 

אלוהים , היקום, ההיא היושבת במרומים, כל אלו שהביאו אותי עד הלום - תודה ! כמה אושר.

 

אני מוקסמת מכל עווית שלה, מכל רפלקס שלה, מכל חיוך שלה. אני שרה לה, אני מנשקת אותה, אני מסניפה את הריח הנדיר שלה. אושר.

 

האווירה נקטעת ברגע עם קול הישמע האזעקה.

 

לשניה אני בהלם. מה? על אמת? וואו. אני מתעשתת . אוקיי.

 

כחלק מהשיקום והכנתי להתמודדות עם מצבים יומיומיים כאמא, הם הכינו אותי לרוב המצבים ונתנו לי טיפים וכלים להתמודדות, אחד מהם היה ישיבה וקימה ממשטח הפעלה/ריצפה עם תינוקת. (בשיקום זה היה בעזרת 2 קילו סוכר, בבית בעזרת בקבוקי עין גדי)  ליסה ניסתה ללמד אותי שיטה נכונה לקום ממשטח ההפעלה אך עם המוגבלות שלי, מצאתי שיטה הרבה יותר נוחה ויעילה. אני שמה כיסא בקרבת משטח ההפעלה ונעזרת בו. בתחילת התירגולים זה היה נראה מסורבל אבל עם האימונים, הייתי מתורגלת כבר.

 

מעולם לא תירגלתי קימה ממשטח ההפעלה והליכה אל המקלט וכל זאת להספיק בדקה וחצי.

 

למדתי שלחץ אינו מועיל. אחרי שניית ההלם בה עברו בי כל כך הרבה מחשבות, יישמתי כמו באוטומאט את כל מה שלמדתי. החשוב מכל – לנשום. נאחזתי בכיסא, וקמתי בדיוק איך שתירגלתי, הרמתי את הנסיכה, לקחתי את מקל ההליכה, והלכתי אל המקלט.

 

קול האזעקה ברקע, אני מסתכלת על הנסיכה ורואה שיש לה מבט של לא מבינה איך הנוף השתנה לה פתאום. הספקתי. במקלט אנחנו שומעים את הבומים של היירוטים ממש מעלינו. אלוהים ישמור!

 

אחרי המקרה הזה, אני עומדת מול החצר של סבתא , בוחנת כל חלק מהחצר ומחשבת מסלול מחדש.

 

איפה הכי נוח להניח את משטח ההפעלה, מה היה יכול לעזור לי כדי להקל עליי? (עוד כיסא בקרבת מקום, לא להשאיר שובל של צעצועים מפוזרים על הריצפה) אני נושמת עמוק. מרשה לאנחת רווחה לצאת ממני.

 

אחרי חישוב מסלול מחדש, אני מקפידה כל יום לצאת עם הנסיכה אל החצר בשעות הנעימות של אחה"צ/ערב.  מצויידת ומאובזרת כמו "אמא קומנדו ימי ".

 

אני מוצאת את עצמי מחשבת גם מצבים חדשים שיכולים לעשות לי "סוזי, סופרייז" ועוברת על התרחישים האפשריים ומוצאת פתרונות סבירים.

 

צוק איתן גורם לכל מיני פחדים מעצבנים כאלו לעשות לי בהההה ובעעע.

 

אלו הרגעים בהם בשיקום הסבירו לי שיהיו מצבים בהם אצטרך לאלתר, אצטרך להתמודד, שיהיו מצבים שהם פשוט לא חשבו עליהם ואצטרך להתמודד איתם. אני בטוחה שאף אחת/אחד מאיתנו חשב אי פעם שיצטרכו להכין אותי או מטופל/ת אחר/ת לצוק איתן.

 

את הימים הראשונים ללחימה אנחנו עוברים אותם ללא נפגעים.

 

ככל שהימים עוברים ישנם פצועים וישנם הרוגים והמספרים אינם נתפסים.  אלוהים ישמור.

 

הדמעות זולגות מעצמן. כל הרוג – סיפור משלו, עולם ומלואו. כמה כואב.

 

ואני מוצאת את עצמי חושבת רוב היום על הפצועים ועל כברת הדרך הארוכה שהם עתידים לעשות, ועד כמה חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה, אני חושבת על המשפחות שלהם שחייהם התהפכו ברגע. וליבי נכמר. דמעות מציפות את עיניי. אני רואה את הבהלה על פניהם של המשפחות, את הדאגה , את חוסר האונים. כמה עצוב.

 

אדם אשר חווה שיקום, פחות משנה הסיבה, אם זה מתאונה או מלחמה, או סתם פציעה של נפילה של ילדה בת שתיים, התהליכים הם אותם תהליכים, פיזיים ונפשיים. תהליכים מאתגרים.

 

והפצועים הם ילדים. הם ילדים מקסימים, רובם רוצים לחזור לעזור לחברים שלהם, רוצים להילחם את המלחמה הצודקת הזו, רוצים להיות שם לצד החברים שלהם. איזו גאווה.

 

ובא לי ללכת לחבק את הפצועים ואת המשפחות שלהם, כאילו שהחיבוק שלי יעלים את כל מה שהם צריכים להתמודד מולו. והם בשלב של מאיפה מתחילים.

 

ומבין מאות הפצועים אני יודעת כי הסבירות שלאחד מן הפצועים יהיה CRPS   היא גבוהה מאוד. והפחד הכי גדול זה שלא יאתרו את זה בזמן, כי זמן בתסמונת הארורה הזו, זמן הוא משתנה משמעותי וצריך לאבחן את זה ולטפל בזה בהקדם האפשרי. בכל כוח. וצריך הרבה כוח.

 

ופחד נוסף הוא שאם חלילה וחס, חס וחלילה אכן יהיה CRPS , שהוא יידע להגיע אל הרופאים הנכונים, אל הרופאים המבינים, אל הרופאים בעלי הניסיון עם יחסי אנוש ראויים, שהוא יגיע אל הרופאים שיודעים שהרגעים של הטרפת זה בגלל הכאבים הבלתי אנושיים האלו ולא בגלל איזו פיסת עבר כזו או אחרת. שיגיע אל הרופאים שיכולים לעזור לו ולהקל על סבלו.

 

שחלילה וחס אם יהיה פצוע שיסבול מ-CRPS  שיידע שהוא לא משוגע ולא חולה נפש.

 

שיידע שמה שהוא מרגיש, נורא ככל שזה יישמע – זה אמיתי. זה נורא ואיום אבל אמיתי.

 

ובעזרת טיפול  אינטנסיבי ונכון, בעזרת הרבה כוחות נפש ותמיכה אפשר ללמוד לנהל חיים בתוך הכאב. כל יום לומדים משהו חדש. זה אפשרי. והזמן עושה את שלו, לומדים לחיות עם הכאב הזה. יש ימים יותר, יש ימים פחות אבל לומדים לחיות איתו.

 

לצערי הרב, אני יודעת כי החיבוק הענקי והחם שהחיילים הגיבורים והאמיצים שלנו זוכים לקבל כרגע מהעם, מהתקשורת , מהרופאים ומהממשלה יתקרר במהלך הזמן ויודעת כי הבירוקרטיות של המדינה לא פוסחת על אף אדם גם אם הוא חייל ואף פצוע מלחמה.

 

כל יום אני מתפללת שלא יהיה פצוע אחד שיהיה לו תסמונת CRPS.

 

כל יום אני מתפללת שאם חס וחלילה חס וחלילה יהיה מקרה כזה אז שהרופאים ידעו לזהות נכון ובזמן את התסמונת הארורה הזו וידאגו לטפל בפצועים בצורה הטובה ביותר, ושהבירוקרטיה תאפשר להם לקבל את כל הטיפולים הנכונים והמועילים עבורם.

 

שהדרך תהיה להם קלה.

 

אף שיקום לא הכין אותי לצוק איתן.

 

תנחומיי הכנים למשפחות השכולות.

 

שולחת חיבוקים מחזקים לפצועים ובני משפחותיהם, החלמה מהירה ורפואה שלמה!

 

מי ייתן והאחדות, התמיכה, הגאווה הזו שאנו חווים אותה בימים אלו תימשך גם ללא צוק איתן.

 

רפואה שלמה והחלמה מהירה.