מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה
כמוניבלוגיםאתם באמת רוצים לראות?

מאת shik
03/08/14 17:12
1347 צפיות
אתם באמת רוצים לראות? אתם בטוחים שאתם רוצים לדעת? לראות באמת את מה שיש שם?

הנה תראו. אבל שלא תגידו שלא הזהרתי מראש, זה מסוכן, זה מלוכלך. זה מגעיל. זה מפחיד.

שוכבת במיטה, בלי בגדים, הפנים נפוחות, הלסת כואבת, היד פצועה, הבטן מלאה בכל מה שלא הצלחתי להקיא. תראו. את הפתטיות, העליבות, החולשה, הטינופת. הנה הן פה, במלוא הדרן. בבקשה, תסתכלו. הכל רקוב פה. חולה. זאת אני. זאת אני האמיתית. מזוהמת, חסרת שליטה, הרסנית, מטורפת.

הבושה, הפחד, האשמה – הם אוכלים אותי מבפנים, ממש כמו שאני אוכלת ואוכלת ואוכלת. בולעת, טוחנת, מחריבה כמויות של אוכל.

הבית מטונף. איך אני קמה עכשיו? צריכה לנקות, להעלים ראיות, לשכוח. אבל אי אפשר באמת. הראיות פה מול העיניים, בצורת אריזות על גבי אריזות של חטיפים ושוקולדים, ולכלוך על הרצפה. הראיות גם בפנים, הן שם בבטן הכואבת והמלאה ובנפש הצורחת והכואבת.

אני בכלל רוצה לברוח. מעצמי. לא רוצה לראות. אני מפחדת. אתם מבינים, הדבר הזה, הפרעת האכילה הזו, היא המהות שלי. היא חלק בלתי נפרד ממה שאני. היא הפרס הכי גדול והעונש הכי כואב. היא מה שיש לי. איך משחררים? איך מוותרים? כן זו טינופת, זה זיהום. אבל זה זיהום שלי. ואתם, רוצים להיכנס לשם? אתם לא מפחדים להידבק? להתלכלך? ואתם רוצים לקחת לי את זה? רוצנה שתקחו. וגם רוצה לצרוח עליכם שלא תעזו להתקרב. רוצה שתשמעו, אבל גם רוצה לברוח מההשפלה הזו, שכרוכה בלחשוף את הדלקת הזו. רוצה שתהיו, וגם רוצה שתעזבו אותי ורק תתנו לי להמשיך לעצום עיניים ולא לראות.

הכל כל כך מבולבל. על מה להלחם? על החיים או החידלון? עם מי להלחם? ועד מתי? מלחמה זה כל מה שיש לי. להלחם בעצמי, באחרים, באוכל. וגם להכנע.

אני רוצה להיות בלתי נראית. אני רוצה לא להרגיש. לא להרגיש את הגוף שלי, הנפוח, הכבד, הכואב, העצום. ולא להרגיש את הסערה הפנימית שעושה בי שמות. אני רוצה לא לשמוע. את הקולות הזועמים שבראש, מקללים, כועסים, מאשימים – אותי.

אני רוצה להיות בריאה יותר. אני רוצה להפסיק. ולא רוצה בו זמנית. הכל כל כך מטושטש. איך זה יכול היות? איך שני קולות כל כך מנוגדים יכולים להתקיים בראש אחד, בו זמנית?

יש בי קול שאומר לי לעוף מפה. לעזוב. לא לתת לאף אחד להיכנס, לחטט בפצעים. רוצה לדמם בשקט. לא מול עיניים של אחר.

ויש בי קול שצורח, לתת לאחרים לעזור לי לעצור את שטף הדם, לנקות את הפצע, לתת לו להחלים. אבל הכל כל כך כואב.....

רציתם לראות? אז זה מה שיש שם. וזה כאוטי ומטורף. הזהרתי מראש....

 

תגובות

רונן-חן
04/08/14 9:08

הי, הצלחת לישון היום בלילה? את שואלת הרבה שאלות, ובצדק. לא חושב שיש הרבה אנשים שירצו לראות. יש ממש מעט. ושווה לנסות למצוא כאלה. אני מגיב קצת באיטיות, אבל למרות שממש מטורף אני חושב שאפשר למצוא קצה חוט. כן ממש ממש קשה ומטורף.

בן-דויד
04/08/14 21:18

את מוכרחה לקחת יותר אחראיות על גורלך. אהבי את עצמך, היי הדבר הכי חשוב בעולם לעצמך ותני לעצמך הרבה הנאה ושמחה כל הזמן ככל שתוכלי. התקדמי. אכלי דברים שאת אוהבת, בעיקר דברים טבעיים ובריאים כמו פירות וירקות וחיי נכון ובריא. עשי גם ספורט כי זה טוב לגוף ולנפש.

 

 

shik
04/08/14 21:26

תודה לכם על התגובות...

C-K
05/08/14 10:46

מזדהה כלכך..את לר לבד

shik
05/08/14 19:07

תודה רבה C K

מיכל-אפק
05/08/14 19:18

אני חושבת שהמשאלה של כולנו, כמו שלך, זה להיות אהובים ללא תנאים, גם במקומות שאנחנו מגעילים, רעים, מכוערים. זה הדבר!

בהפוך על הפוך - ככל שאתה מאמין באפשרות הזאת יותר, ככה הצורך הקונקרטי להיות שם קטן...

shik
shik