היום הייתה שיחה משותפת עם המטפלת והדיאטנית. הן הרגו אותי. הרגו.

אמרו שעד עכשיו הן זרמו איתי, ויתרו לי, מתוך רצון לא להפחיד אותי, לא להבריח אותי. אבל שהן מרגישות שעל ידי כך הן ויתרו עליי. ושהן לא יכולות לעשות את זה יותר. שהן דואגות.  מה המשמעות? שמעכשיו אני נדרשת להגיע בכל שבוע לדיאטנית, להשקל (!!!), להתנהל לפי תפריט ולחזור למלא יומן אכילה. זה לא נאמר מפורשות אבל זה סוג של אולטימטום.

אני מודה שעד עכשיו, לפחות את הדיאטנית, די סובבתי על האצבע הקטנה. לא הקשבתי, צמצמתי למרות ההתנגדות שלה, לא נשקלתי כשלא הסכמתי, וכל הזמן זה היה ניסיון למשא ומתן שבדרך כלל אני לא שיתפתי איתו פעולה.

וכנראה שהיה לי נוח ככה. אני לא יודעת מה לעשות. עכשיו זה הזמן להחליט אם אני עושה מה שאומרים לי או עוזבת. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את מה שהן מבקשות. אני לא יודעת. 

זה אמור להיות פשוט לא? הן שם כדי לעזור. אבל זה קשה כל כך. כל כך כל כך. המחשבה שיתערבו לי ככה באוכל, שיחליטו לי, שייקחו לי, זה בלתי נסבל. שלא תהיה לי שליטה? למה הן חושבות שאני מסוגלת??? אני לא. אני לא יכולה לשחרר. אני לא יכולה לוותר. יש בי חלק שכל כך רוצה, אני מבינה כמה אני פוגעת בעצמי, כועסת ומתוסכלת כי אני עושה לעצמי נזקים. ואני לא רוצה לחיות ככה. ומצד שני - זו מי שאני. זה שלי. זה מה שיש לי. זה כל מה שאני מכירה. 

אני מפחדת. הרבה יותר ממפחדת. אין לזה מילים בכלל.

הן צודקות. אין טעם אם אני לא משתפת פעולה. ואני צריכה להיות מוכנה להשתמש בעזרה שמושטת לי. אבל מה אם אני לא יכולה?

אני נלחמת בהן. אבל בעיקר בעצמי. ואני מנסה שלא, אבל זה לא עניין של החלטה וזהו. זה הרבה יותר מסובך מזה. זה טירוף. לא משנה כמה אדיע לעצמי שאני רוצה להפסיק להלחם, בפועל זה לא קורה. 

נניח שעם תפריט אני עוד איכשהו אהיה בסדר, אבל השקילות.. השקילות. למה זה כל כך חשוב להן? זאת התעקשות מטומטמת. אפשר לעקוב ולראות מה המצב גם רק מלהסתכל. ובשבילי, בשבילי זה כל כך קשה. משפיל. שם רואים את הכל. את כל הפאקים, את כל ההתנהגות המקולקלת שלי, את הכשלונות ואת איבוד השליטה. על המשקל רואים את זה. וזה בלתי נסבל. 

איזה בלגאן. איזה טירוף. לא יודעת מה לעשות.