טוב אני דיי חדשה באתר וזה לא משהו שמתאים לפרסום בפורום הפרעות אכילה בגלל שהוא פשוט ארוך מידיי....מי שיקרא הכל, ישר כוח...האמת שאני מרגישה סוג של בושה לכתוב את זה, כי אני לא חושבת שאני יכולה להגדיר את עצמי כמישהי עם הפרעות אכילה ברורות, אולי הן רק בראש שלי.
מגיל קטן הייתי מלאה יותר מילדים רגילים ואמא שלי תמיד העירה לי על כמות האוכל שאני אוכלת, ואמרה לי מספיק וכשהלכנו לקנות בגדים אמרה שאם הייתי רזה יותר לא הייתי צריכה מידה כל כך גדולה. אז אני יודעת שזאת האשמה עצומה, אבל לא הכל נגרם בגלל אמא, אחרי הכל זה גם תלוי באופי והיא בסך הכל ניסתה לגרום לי לרזות בלי כוונה רעה. חוץ ממנה תמיד הילדים בכיתה קראו לי פרה ושמנה...
בסוף ח' עשיתי דיאטה וירדתי 7 קילו. הרגשתי ממש גאה בעצמי ובאותו החופש גם היה לי חבר בפעם הראשונה. מאותו הרגע החלטתי שאני לא אחזור להיות שמנה והתחלתי להקיא אחרי ארוחות פעמיים שלוש ביום וגם  לדקור את עצמי בכוח עם מספריים כשחשבתי על אוכל או אחרי שאמא שלי העירה לי על הגוף שלי...
מאוחר יותר התחלתי גם לספור קלוריות, להוריד בכמויות דרסטיות של אוכל, לחתוך את הגוף בכל פעם שנושא האוכל עלה בפי אמא שלי או כשהרגשתי שעשיתי משהו רע.
המשקל שלי, עלה וירד במהלך השנים ולא הגעתי לתת משקל אף פעם כי ההקאות וכמויות האוכל המופחתות לא לוו בספורט וגם היו בתקופות של חודש כן חודשיים לא.
הבנתי שמשהו לא בסדר אצלי כי התחלתי לקרוא ספרים ובלוגים של בנות שעסקו בנושא, אבל נהנתי מכך שיש לי שליטה על עצמי.
בסופו של דבר הגעתי כמעט למשקל היעד שלי (שממש לא היה באיזור של תת משקל, אלא המשקל האידיאלי שהגוף שלי אמור לשקול...כאמור, אני דיי מלאה) ואז אמא שלי חלתה בסרטן ואני התגייסתי לצבא. כל הבלאגן והלחץ והשינויים גרמו לכך שעליתי כמעט עשרה ק"ג וממצב של חוסר אכילה עברתי למצב של אכילת מתוקים ודברים משמינים כנחמה על המצב שאני נמצאת בו. אני לא סובלת את השירות הצבאי שלי, אמא שלי, למרות היותה מרכיב בבעיות שלי, היא עדיין אדם חשוב בחיי אבל היא שקועה במחלה שלה ולא רואה את הדיכאון שלי אלא רק את העובדה ששוב השמנתי והיא מוצאת אינספור סיבות להעיר לי עליהן.
עכשיו אני פתאום לא מבינה למה אני טורחת לכתוב את כל זה, הרי זה לא ישנה דבר ממה שעובר עליי...אי אפשר לקרוא לי מישהי עם הפרעת אכילה כי אני בכלל לא נראית כמוהן..אני לא רזה כמוהן ולעולם לא אהיה כי אין לי את כוח הרצון הזה של להמשיך עד הסוף. אני פוחדת. אני מניחה שזה דבר טוב אבל המון פעמים הרגשתי מאוד מתוסכלת בגלל שאני פחדנית.
אז אני כותבת את זה רק כדי לשפוך מהלב...אני לא יודעת אם מישהו באמת יקרא את כל מה שכתבתי, אבל אצלי כתיבה זה כבר פריקת עול, אז לפחות את זה הרווחתי...