אז אחרי שהייתי לוחמת יום וחצי והחלטתי שאני לא נותנת לעצמי ליפול וצחקתי על הפחדים שלי הם כמובן תקפו בשיא הכח. שיתקו לי את כל הגוף, לא נתנו לדבר עם אף אחד, לא נתנו להסביר מה קורה לי אלא רק לבכות,לבכות, לבכות.... אחרי כדור וואבן ב11 בלילה הצלחתי להירדם, קמתי בבוקר כמובן בלי מצב רוח ואז שוב, למרות שקשה לי, שוב מגיעה למסקנה שאף אחד לא יעשה את זה במקומי. 

החרדה היא חלק ממני לכן לי יש את הזכות לשלוט בה ולא להפך. אז ניסיתי להסביר לי אותה, למצוא הגיון אבל פתאום הבנתי שזה בדיוק מה שהחרדה דורשת, שיתעסקו איתה ללא הפסקה. כמו שאומרים, להבין מה הבעיה זה חצי מהפתרון, אז הנה... לא מתעסקת איתה יותר! (מנסה)

אז עוד כמה דברים שאני מתכוונת לעשות כדי לא להתעסק בחרדות ופשוט לא לתת להם ספייס במחשבות שלי, הרי אם אני לא חושבת על החרדות - הן לא קיימות.

1. קודם כל מחר על הבוקר אני קונה לי יומן שבו אני אנסה למלא את היום בכל מיני מטלות ממש קטנות וכמובן בדברים כייפים.

2. סוף סוף אני אלמד מה זה מדיטציה (לשמחתי יש המון שיעורים ביוטיוב) וננסה גם את זה. לא פעם שמעתי שזה אחלה תרופה לדיכי.

3. ים! כמה שיותר ים בחיים! ואם אני לא בים אז לדמיין ים!

4. נעלי ספורט והליכה בת חצי שעה בלבד. לא כל יום, בואו נהיה ראלים.... בכל זאת אני בן אדם בדיכאון וזה... יש גבול :)

הכי חשוב זה לא לוותר! לזכור שיש לי דרך ארוכה וקשה ושאחרי כל ירידה יש עליה (נו מקסימום עוד ירידה ואחר כך בכל זאת עולים).

דיכי, תתחיל בקשה לארוז את המזוודות, אתה עוזב אותי בקרוב מאוד!!!!