אני חושבת שהמצב משתפר.

אני רואה את סוף תקופת המבחנים באופק.

היא פירקה אותי לגורמים ואני מופתעת ששרדתי אותה.

מיום ראשון האחרון האכילה שלי נכנסה לאיזו

מסגרת מאוזנת יותר. לא מרעיבה את עצמי,

אוכלת פחמימות,

אבל לא משתגעת. לא מבלמסת.

כבר לא יכולתי לסבול את עצמי, את הזלילות, את העליה במשקל,

לא יכולתי להסתכל במראה,

התחשק לי להקיא מעצמי.

אז ברגע שהרגשתי שקצת חוזרים אלי כוחות,

אמרתי לעצמי שזו הזדמנות לשנות את זה.

בהתחלה ישר חשבתי לחזור לצמצום רציני.

ואז הבנתי שכרגע זה לא ריאלי.

שאין לי הכוחות, שאני לא חזקה מספיק עכשיו.

אז החלטתי לנסות לאכול כמה שיותר מסודר.

והאמת שזה מרגיש טוב,

זה בטוח שיפור אדיר מהאכילה המזעזעת שלי בתקופה האחרונה.

זה נורא קשה, ואני ממש מרגישה בגמילה,

יש לי רגעי משבר במהלך היום בו אני ממש נאבקת בעצמי

לא לפנות אל האוכל. זה קשה.

אבל היי, בארבעה וחצי הימים האחרונים עשיתי את זה.

אני לא ממהרת להתלהב, כי זה נורא שביר,

וזה לא שעליתי פתאום על איזה גל ענק והכל דבש.

אבל זה כן אומר שבימים האלה הצלחתי.

שכרגע אני מתמודדת בכל יום בנפרד.

עם כל הקושי.

אני מרגישה די לבד,

יצא ככה שכמה חברות טובות כבר לא זמינות לי כל כך

ופתאום יש ריק והרבה שעות להעביר לבד.

זה גם קשה.

מחר יש מבחן והאמת היא שפתאום הציפה אותי חרדה

אבל אני מכירה אותה, את הנבלה הזו,

ואני מנסה להרגיע את עצמי.

לנשום. לנשום. זה אשכרה עוזר.

בטיפול גם יש שיפור.

לא ברור לי בדיוק למה

אבל נאמרו כמה דברים

אני השמעתי, היא הגיבה

ופתאום יותר קל לי לתקשר איתה.

עוד לא סומכת.

עדיין לא יודעת אם אשאר שם

אבל הטיפול,

כמו שגם אני עם עצמי,

נכנס למשבר,

ועכשיו יש איזושהי עליה חיובית קלה.

 

אני צריכה לזכור לנשום,

ולעבור יום יום, לאט לאט.