נמאס לי לחיות בכלא הזה של הפחד, אי אפשר ללכת ברחוב בלי לפחד שמי שעובר ליידי יהרוג אותי או יאנוס אותי או יפגע בי או ישדוד אותי. אני לא יכולה לעשות ספורט מהפחד שמשהו יקרה לי תוך כדי שאני אפול ואפצע. אני לא יכולה לראות מודעת אבל - אני ישר מדמיינת את שמי עליה או את שם אחד מאהוביי ומקרובי וכן את הלוויה, ואפילו מרגישה את תחושת האבל שכביכול ארגיש כשזה יקרה. 

אני לא יכולה ללכת מהבית בלי לנשק את כל הקובים אליי שמא זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותם .

אני לא יכולה לא להתקשר אל אמא ואל אבא כשאני לא יודעת איפה הם , וכשהם לא עונים לי ישר לדמיין את הנורא מכל.

אני לא יכולה לצאת לטיול שאני ואהובי מתכננים בדרום אמריקה מהפחד שמשהו יקרה לי שם , מהפחד שאין תכנון מדוייק לגמריי מה נעשה בכל יום ובאיזה שעה, מהפחד שיקרה משהו לקרובים שלי שאני לא אהייה פה להשגיח עליהם .

 

וכמובן שאלה רק חלק מהפחדים שלי, וכמובן ש"אני לא יכולה " לא אומר שאני לא עושה את כל הדברים האלה , לכן אני חיה את החרדה כל יום כל היום כל הזמן בכל הגוף שלי - אני בתוך כלא של פחדים