לא בא לי יותר מכל זה.
זה מפרך ומחניק, זה משאיר רק מרירות על השפתיים.
את לא נותנת לי אפשרות להילחם על משהו שאולי איפשהו - אמור להיות לי אכפת ממנו.

אזלו כוחותיי. את שומעת?
המעט שהיה לי, המעט שרציתי להשאיר לאחר כך - אזל.

ומה אני צריכה לעשות עכשיו?
עם איזה טעם את חושבת שזה יעבור לי בגרון?
כי אני יודעת שאת בטוחה בעצמך.
בטוחה שזה יחליק למטה, לאורך כל הדרך למטה.

לפעמים אני אפילו לא מבינה בשביל מה לטרוח.
כל מה שאת זקוקה לו היא הבמה שאני לא מפסיקה להעניק לך.
המדף הארור הזה שנתלה מעל כל אותם הדברים שהכי יקרים לי.
כל הסודות הכי כמוסים שלי.

את מתועבת!

היצור הכי שפל בשרשרת החיים הזאת!