זה כמו לקלף לעצמך את העור ופתאום להבין הכל.
לשרוק את הצלילים העצובים ביותר שהלב שלך מכיר.

זה הורג אותי.
החוסר שקט הזה. המספרים שמתפזרים ומתרוצצים לי בראש.
'כמה' ו'איך'.
שאלות מציקות שאני לא מצליחה להתנער מהן.

התחושות האלה הופכות לי את הבטן.
שמתחננת להישאר ריקה.
רק כדי לא להרגיז אותה.
שלא תחטוף עליי קריז ותגרום לי לשנוא את עצמי.
שלא תצעק עליי מחר בבוקר כשאסדר את השיער. או תאשים אותי בכל מה שקורה סביבי.
כאילו שרק אני לקחתי בזה חלק.
והיא רק נמצאת כאן. לא עושה הרבה.
רק משתקפת להנאתה.
רוקדת ושרה, יפה כמו תמיד.

בא לי להקיא.
~ ב ע י ק ר מ ע צ מ י ~