אז בפוסט קודם הצגתי מעט את עצמי...נתתי רמזים פתחים קלים לפצעים שמלווים את חיי . בתכלס אין לי מושג עם מה להתחיל אז אני יתחיל בתיסמונת שלי . את התיסמונת גיליתי בתאריך ה4.1.2013 אחריי 8 וחצי חודשים של בדיקות חוסר ודעות ופחד...הייה זה יום שישי ואחריי החון זמן הגיע יום הלפרוסקופיה נכנסתי לחדר הניתוח אופטימית צעירה ילדה.בסך הכל ילדה . כשקמתי מהניתוח נכנס אבי עם דמעות אבא שלי האבה החזק שגידל אותי לגמריי לבד בכה..כבר הבנתי...אחרייו נכנס הרופא..ובקול רועד אמר טיטי אני מצטער . כבר הבנתי . החלום היחידי שלי להיות אמא ...כבר לא יתגשם ...לא רציתי להישתלט על היקום או להיות מליונרית רציתי מחזור והריון וצירים . החלום הלך ... ועכשיו אני עם דמעות ואיני מסוגלת להמשיך אז בהרגשה רעה מאוד לילה טוב