עוד מעט אני עומדת ללדת. 

זה יכול לקרות כבר עכשיו וזה יכול גם לקחת עוד שבועיים, שלושה, אפילו ארבעה. 

אבל זה מגיע, אין מנוס. 

וזה יכאב..

ואני? אני לא מפחדת. מהכאב זאת אומרת. 

אני מפחדת מאיבוד שליטה על הלידה שלי, מפחדת שמשהו לא יקרה כמו שאני רוצה וגם הלידה הזו (כמו הקודמת) תאבד כיוון, שאני אאבד בה. 

אבל לא מהכאב. 

אני מכירה כאב. מכירה את עצמי כשאני בתוכו. כבר שנים שאני לומדת את ועל עצמי כשכואב לי. 

יודעת כבר איך לנשום אליו, דרכו. יודעת איך להיכנס לתוך הגוף שלי ולהירגע שם. יודעת להרפות את הגוף. להתחיל לאו דווקא מהנקודה הכואבת, אלא מהרפייה של העורף, הכתפיים, הידיים- ומשם כל הגוף כבר מרפה,  ככה אני נזכרת איך להרפות מבפנים, גם את המקום הכואב כל כך. יודעת כמה עוזר לי להוציא קול כשכואב. קול עמוק, עמום, מתחתית הסרעפת, קול שמכניס אותי פנימה, שמשחרר אותי מהפחד שהכאב מכניס אותי אליו. 

את כל הידע הזה, הפנימי, האינטואיטיבי, שאספתי לי, אני לוקחת איתי ללידה הזאת. מקווה שהוא כבר חלק בלתי נפרד ממני, ושהוא פשוט יהיה שם איתי ללא מאמץ. 

באופן מוזר, אבסורדי, אני אסירת תודה לוסטבוליטיס שלי, לכאב שלי, שמכין אותי ללידה כבר יותר מעשר שנים :-)