הסיפור שלי עם הוסטבוליטיס- 

 

בתחילת שנות ה-20 שלי גיליתי שאני לא מסוגלת לקיים יחסי מין עם החבר שלי. כאב לי, כאב לי מאוד. ניסינו שוב ושוב, וכל פעם גיליתי מחדש שאני פשוט לא מסוגלת.

 

חבר שלי, שהיום הוא בעלי המקסים, היה רגיש, סבלני ומקבל. אבל אני- אני הרגשתי נורא. הרגשתי מאכזבת, פגומה, מפונקת.

 ידעתי כבר מקודם שזה ממש לא קל לי, אבל הייתי בטוחה שכשאמצא אהבה אמיתית וארגיש ביטחון ופתיחות עם הבן זוג שלי זה יילך חלק.

 והיה מקסים בינינו. דיברנו על הכל, ואהבנו כל כך, היינו חלשים וחזקים ביחד, הרגשתי מוגנת ואהובה. אבל שהגענו למיטה, גם אם ההתחלה היתה נעימה וזורמת- יחסי המין פשוט כאבו מדי. כמו סכין זה הרגיש. כל פעם שניסינו זה נגמר בבכי, ובתחושת ריחוק, כישלון ובדידות של שנינו.

 

אחרי תקופה ארוכה כזו החלטנו לבקש עזרה. אני הלכתי לגניקולוגית, הוא התייעץ עם הפסיכולוגית שלו. הגניקולוגית אמרה לי- אין לך שום בעיה. תנשמי עמוק ותפסיקי להתפנק! הפסיכולוגית אמרה לו שלכולן זה כואב, ואחרי כמה פעמים זה יעבור.

הרגשתי עוד יותר מושפלת, עוד יותר אשמה, עוד יותר לבד. ולא, זה לא עבר, ממש לא.

 

באיזשהו שלב, אחרי קריאה באינטרנט, הגעתי לגניקולוגית מומחית. אחרי בדיקה קצרה היא אמרה שיש לי וסטבוליטיס- דלקת כרונית בפתח הנרתיק. אפשר לעשות ניתוח, אבל לרוב זה לא עוזר, וכדאי, לדבריה להתחיל לטפל בכל מיני דרכים אלטרנטיביות.

 

עם האיבחון באה מיד הקלה. הרגשתי שסוף סוף מישהו מקשיב לי, מאמין לי שהכאב אמיתי ושאין פה סתם פינוק. התחלתי ללכת לכל מיני טיפולים- דיקור, סקסולוגיה, פאולה, אוסטאופתיה, נטורפתיה.. חלק מהטיפולים עזרו ולימדו אותי הרבה, חלק לא. הוצאתי אלפי שקלים על כל מיני עזרים וטכניקות שגם הם, בסופו של דבר, לא עשו שינוי. להרבה מהטיפולים בעלי האהוב הצטרף, נתן יד כשכאב, הקשיב, היה איתי. למדנו הרבה, דיברנו בלי סוף, צחקנו, בכינו, דאגנו, התמלאנו תקווה..

 

אבל בסוף, בלילה, נשארנו רק שנינו שם, ביחד, מתמודדים עם הכאב הזה, החד, הלא מרפה, עם כל התחושות הקשות שבאות איתו, ועם הפחד המשתק שאולי לא נצליח להקים לנו משפחה.

 

אחרי כמה שנים הבנתי שאני צריכה להתחיל לעבוד עם עצמי. אני עושה את זה בכל כך הרבה תחומים אחרים בחיים, אולי גם פה אני יכולה לעשות שינוי בלי עזרה מבחוץ..

התחלתי לנסות לעבוד עם הגוף שלי, להכניס יותר תנועה וקלילות לחיים. גיליתי את הקול שלי, כמה הוא מאפשר לי להשתחרר, להיפתח, גם במיטה, גם בהתמודדות עם הכאב. גיליתי את הדפוסים של הגוף שלי כשאני במתח, מתכוננת לכאב. איך אני מכווצת את הגוף והנשימה, ואיך אני יכולה לשחרר הכיווצים האלו לאט לאט.

 

התחלתי לכתוב ולחקור את הכאב שלי, שאני חיה איתו כבר שנים, את הפחד שלי, שמשתק אותי ומשתלט, את מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי. נזכרתי בדברים שקרו לפני שנים, דיברתי עם עצמי ופתחתי בפניי מקומות שהיו סגורים במשך שנים.

 וגיליתי על עצמי עולם שלם, ומשחרר.. עבדתי, באמת עבדתי, לאורך שנים. לפעמים באינטנסיביות ובתדירות גבוהה, ולפעמים במחשבה בלבד והתכווננות.

 

וזה פשוט עזר! לאט, אבל עזר.. היום אני אמא שמחה ומאושרת, והכאב שלי- ירד לאורך השנים מ-90% לפחות מ-30%.

אז כן, אני מניחה שהלידה הראשונה עזרה (למרות שהיתה קשה ועם חתכים ותפרים..) אבל גם אחריה הכאב החזק המשיך ולא הרפה, ומה שעזר בסוף זה עוד ועוד ועוד תירגול והקשבה לעצמי. וגם היום- שום דבר לא בא בקלות , אבל עם הרבה תרגילים והרפיה, הבנה וקבלה של המקום שאני נמצאת פה, ועם המון תקשורת עם האיש שלי, אני נמצאת במקום הרבה הרבה יותר טוב.

 

ומה עכשיו? הייתי רוצה לצאת עם החוצה, להעביר את זה הלאה. לעזור לנשים צעירות להרגיש פחות לבד, פחות אשמות, פחות כואבות. להקשיב להן, לעזור להן לדבר עם עצמן, להקשיב לעצמן. לתת רעינות ודרכים לשחרור של הגוף, גם תוך כדי מצב כואב, לחוץ ומפחיד. לעזור להן לתקשר עם בן זוגן, לדבר ולהוציא את הכאב שלהן החוצה. לתת רעיונות לטיפולים שעוזרים. פשוט ללוות אותן בדרך הזו, הלא פשוטה... להמשיך להבריא ולברוא את עצמינו ביחד...