אולי תמיד היית מעט רגישה יותר, רואה את העולם בדרכך המיוחדת. וכמה זה קשה להיות מעט אחר, ולא מובן. זה עשוי לבלבל ולהתפרש כמשהו פחות טוב. אבל זה לא. זה פשוט אחר. אז למדת לוותר. לוותר על להיות מובנית, לוותר על להיות מוערכת. ולוותר בכלל. 

אני הייתי מאחלת לך לא לוותר על הרגישות אשר מייחדת אותך. לא לוותר על עצמך ועל האמת שלך. ללמוד להבין שמי שלא מבין או לא מעריך זאת - פשוט עשוי כל כך אחרת שהוא לא יכול להבין. זה לא עושה אותו יותר או אותך פחות. 

אנשים באמת באים בכל מיני גדלים, צורות, צבעים. העולם כבר פחות ופחות מחנך אותנו לסבלנות ולקבלה של האחר. וחבל.

אני בטוחה שיש אנשים שמאד יאהבו ויעריכו את הרגישות שלך. חפשי אותם בלי להרים ידיים.

את לא מוותרת מכיוון שאת יודעת עמוק בפנים שיש בך משהו שעדיין לא יצא החוצה. הבולימיה היא אמצעי בריחה (השליטה לכאורה היא התירוץ שאנו ה״ילדות הקטנות״ ה״חולות״ נאחזות בה) הבולימיה היא כאמור אמצעי לבריחה מאחריות על הבגרות שלנו, הפחד מהלא נודע הופך למפלצת שאנחנו לכאורה שולטים בה אבל אין בה ממש. 

הדרך שמצאתי או המצאתי לעצמי אחרי שנים של בולימיה (מגיל 16 - 40) היא פשוט לקחת אחריות אישית על החיים שלי. כן זה לא היה פשוט וגם היום, שש שנים אחרי עדיין אני נתקפת בולמוסים בלתי נשלטים, אבל השחרור משלב ההקאה גאל אותי מייסורים מיותרים. 

דרך נוספת היא פשוט לאטום את עצמך לרחשי הסביבה. לתת לדברים הנאמרים בסביבתך הקרובה לצאת מהאוזן השנייה וממש לצייר את יציאתם מהאוזן בדמיונך. 

בדיעבד הבנתי שהדיסוננס בין הנפש הקטנה לגוף הגדול הוא הפרדוקס שכל כך הקשה עליי את החיים והאוכל היה מפלט בכל פעם שהרגשתי אשמה. העניין הוא שבשלב מסויים ( כשגיליתי סימנים של בולימיה אצל הבנות המתבגרות שלי) פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי יותר את הפריבילגיה להקיא. האמנתי ואני עדיין מאמינה שאם אנחנו לא ניקח אחריות על החיים הם לוקחים אחריות עלינו ואז מצבנו בכי רע. 

אל תרימי ידיים אבל שאי אותן בתפילה מעלה. בקשי וזמני שלום לתוך עולמך.

״היא״ לא ניצחה כי לא מלחמה את מנהלת אלא את החיים שלך. בהצלחה