בחיים ישנם שלבים, כול אחד עובר אותם ובסוף, מגיע אל הסוף. קצת לפני שכולם נכנסו למירוץ, אני... עקפתי אותם. מצאתי את עבודתי הראשונה. קבועה, יציבה ואפילו מספקת. תקופת לימודים לא פשוטה עברתי. לא הייתי העיפרון הכי חד בקלמר, ממש לא אבל, בעבודה פרחתי, הבנתי הכול, פתאום עשיתי דברים, שמי שלמד איתי רק חלם לעשות, הבנתי מה זאת אומרת להיות חלק ממערך שמספק מוצר, מהחשובים במדינה ואני זה שבונה אותו. חוקי העבודה בארצנו הקטנטונת לא קלים. 9 שעות עבודה ביום, ורק 30 דקות בהם אתה יכול לנוח. מי ידע שחצי שעה זה זמן כל כך יקר.

הוא, היה מהנדס צעיר למוד נסיון עבר, שרק עכשיו פתח את העסק שלו. אני, הייתי העובד הראשון. בתוך כל הזמן שבילינו אחד במחיצתו של השני, היו יחסי אמון ללא אמון. דבר שנשמע מוזר אך ההיגיון שלו אומר, רק כאשר אתה רואה את המועסק שלך עובד אז... הוא עובד. העבודה הייתה קשה מאחר ובכדי ליצור ולתכנן דרוש ריכוז, אך התפקיד דרש להיות, מספר תפקידים מקבילים בו זמנית. הלחץ, התחיל.

שנה אחרי וכול מה שאמרתי לעצמי היה, "לא נורא זאת רק עבודה ראשונה, זו לא האחרונה". אך ההדחקה החלה. לקחתי על עצמי משא כבד מדי, ולימדתי את עצמי לגדול לתוכו. מצאתי את עצמי שועט בכוח, לעבר מטרה בלתי נראית. "אתה בא לעבוד כדי לעבוד ולא להנות". המוטו הזה היה טמוע היטב וליווה אותי לאורך השנים. הטירוף במשרד השתולל כמות העבודה הייתה עצומה ואני, כמו מנצח על תזמורת סימפונית עם 90 נגנים. ההדחקה... הייתה בעיצומה. 

שלוש שנים אחרי וסימני ההדחקה הופיעו, גופי זעק לעזרה ואני... מתעלם. הוא אמר לי להירגע ואני, לא הקשבתי. כשהקוליטיס הופיעה, חשבתי שטיפול תרופתי פשוט יפתור את זה. אפילו לקחתי יום חופש כדי לנוח ואז, לחזור למרוץ. הלחץ... התעצם. 30 דקות הן זמן יקר בהן יש לך הרבה מה לעשות. לחמם אוכל לבדוק את עצמך, לחשב ולאכול. אבל לנוח... תנוח בבית.

ללחץ הגובר התווסף חבר חדש, הפחד.

חמש שנים אחרי ואני מוצא עצמי הולך עם ראש מכופף, כל בוקר. ההדחקה ממשיכה. הפחד מביקורות, מתגובות של כעס, עלבון... התעלמות. היו טמועים בי היטב. גופי זועק שבר אך אני מתעלם. אני מוצא עצמי מסוחרר מהתזמורת הלא נגמרת הזאת יום ולילה. והלילות... לילות חסרי שינה. והפחד הזה שלא עוזב אותך, כי אתה... לא יכול לנתק.

שבע שנים עברו. וגופי... לא יכול יותר. אם אני לא מקשיב לו אז העדיף להוריד את המסך על התזמורת. ההדחקה... עוד כאן. אני זוכר את הערב בו התבשרתי על תוצאות בדיקה איומות. ערכי אינזמי הכבד בשמים ואף אחד לא מבין למה, חוץ... מגופי שלי. הטיפול עזר בסוף, אך לא לנפש. לא למדתי לנתק. הלחץ והפחד גברו והשתוללו כמו רוח אדירה ואני רק מנסה להאחז במשהו שבכלל לא נמצא שם. כאשר לא יכלתי יותר ובקשתי הפסקה, אמר הבוס... "זה לא יבוא על חשבון העבודה" ואז...

ניתקתי.