אני זוכרת את היום הזה

היום אחרי יותר משנה וחצי בצבא החלטתי לשנות גישה.

נכון, אני חייל בודד ונלחמתי על היציאה המוקדמת שלי מלחמה קשה מאוד , ונכון שלהיות חימשניקית לא היה בדיוק התגלמות כל השאיפות הצבאיות שלי.

אבל היום הרגשתי משהו שונה , הרגשתי שכייף לי שיש לי סיבה לקום בבוקר , גם אם זה טיפה יותר מידי מוקדם לדעתי. ושהמפקד שלי מאחורי כל חזות האדישות שהוא מקרין בעצם אוהב אותי ודואג לי ונהנה לצחוק איתי, ושהמחלקה שלי שונים ממני ככל שיהיו הם אנשים טובים שנהנתי להעביר איתם את הזמן. 

היום היו לי תוכניות שונות לאחר הצהריים , במקום ללכת לעבודה בגלידירה ללטש את הגילדה ליצוב יחודי או לתת ללקוחות לטעום למעלה מ25 טעמים שונים , היום רציתי לעבוד על עצמי, ועל הקשר שלי , שלמרות שעד כה הוא שרד חצי שנהכנגד כל הסיכויים , הרגיש לי שהוא מתחיל להתפרק.

יצאתי עם בחורה יפה במשך חצי שנה  וזה לא היה קל היא היתה קשה היא היתה הומופובית כלפי עצמה וזה התנקם בנו , היינו צריכות להיפגש לדבר היום כשאחזור מהצבא

באותו יום מלא הפתעות ששינה את חיי , לא מיהרתי לצאת מהצבא, לא הגעתי לעוד משמרת בעבודה אבל לצערי הרב גם לא הגעתי הביתה

 

בתאריך 15/6/11 בשעה 17:54 הגעתי באמבולנס למיוון באיכילוב.

ולמרות שלקח לאמבולנס פחות מחצי שעה אני הרגשתי שעברו שעות.

שכבתי בלי יכולת לזוז נשרפת בשמש הלוהטת כשכאבים חדים מפלחים את כל גופי .

קצת שמעת וקצת נרדמת, הבנתי שאנשים סביבי צועקים , כאילו מישהו משחק לי עם הווליום בראש לא הצלחתי לשמוע אפילו מילה אחת ברורה.

חלשה ועל סף עילפון לא האמנתי שזה קרה לי.

את האגדה האורבנית על אדרנלין המטורף שמגיע אחרי פגיעה קשה, שמעתי פעמים רבות, ככה זה כשאתה בצבא.

אבל אני לא זכיתי להארה הרוחנית הזו, חלשה ומתננדת בין המציאות לעולם אחר הצלחתי רק להוציא מילמול חסר כל פשר ,ל הזמן רק ניסיתי להרגיש את הגב, הרגל, או אפילו את הכאב, נלחמתי על כל תחושה שעוד הייתה קיימת בי, כי תאמינו או לא ,הרבה יותר מפחיד לאבד תחושה מלהרגיש כאב.

הרגשתי שאני הולכת ונעלמת, הניסיון להישאר ערה התחיל לשאב ממני את כולי.

 

כל כך אנשים שהתקבץ סביבי, חלקם ירדו על הברכיים כדי לשמוע אותי מלחששת, "תהרגו אותי , בבקשה , תהרגו אותי, אני לא רוצה להיות נכה.."

השמש הייתה חזקה נורא, ולאט לאט הרגשתי איך הרעשים סביבי התחילו להחלש ולהפוך לזימזום מרדים, כבר לא הייתי שם הכאב כולו נרדם ורק הלב נשאר דפק חזק חזק חזק חזק, תחושה משונה של חום פועם נשפך ממני החוצה בכל הגוף, וידעתי שאני שוכבת בשלולית של דם.

מול פני ראיתי עוד סרט ללא מילים, פרצופים שונים באו אל מולי נסיון לדבר איתי, אבל אני רק ראיתי שפתיים זזות, סגרתי את העיינים וחיכיתי לסוף, למוות. 

לא עברה דקה וגל גדול של מים קרים הגיע ושטף את כולי, חזרתי למציאות רועשת של אנשים צועקים ורעשי מנוע חזקים ומפחידים של אוטובוסים מכל עבר.

"תדברו איתה" צעק מישהו "שלא תאבד את ההכרה" אישה חמודה נגישה אליי והתחילה לשאול אותי שאלות- איך קוראים לי? מאיפה אני?ובת כמה?.

דווקא רציתי לענות לה, היא ליטפה לי את השער והיה בה משהו מרגיע. פתחתי את הפה מספר פעמים אבל לא הצלחתי לדבר,שום קול לא יצא.

במקום זאת התחלתי לנדוד שוב במחוזות הדימיון ובכיתי, בלי קול ובלי דמעות, כי כל כך רציתי להגיע הביתה... וכל כך רציתי את  אמא פתאום.

רציתי רק רציתי לעצום את העיניים שוב לתת לעייפות לעטוף אותי ולקחת אותי איתה.

הכל היה הרבה יותר חזק ממני, רציתי לישון וכבר לא היה חשוב לי עוד אם לא אתעורר, רק לישון, רק עכשיו, רק לרגע...

אבל היא המשיכה לשאול אותי שאלות להחזיק אותי ערה להתיז עלי קצת מים, לשתוף לי את הפנים.

עכשיו כבר התחלתי לשמוע את האמבולנס מתקרב,זה לקח יותר מידי זמן, אבל לבסוף הוא הגיע.

שני גברים ובחורה ירדו גם הם שאלו שאלות ואחזו בי, אחד ביידים אחד ברגלים ואז במיומנות של אנשי מקצוע שלא חסכה ממני כאב הם הפכו אותי, מהבטן לגב ולגל של כאבים חמים שהציף את כולי שוב. "תסתכלי לכאן" אמרה הבחורה ובעזרת עט-פנס שהוציאה מהכיס התחילה בוחנת לי את העיניים גורמת לי להסתכל לשמאל ולימין ושוב ושוב עד שהגיע לאיזו מסקנה. מה מאוד מבלי שהבחנתי הגיע סופג קשיח בצבע לבן ועטף לי את הצוואר בצורה חזקה במקום, דברים המשיכו להתרחש מהר, הועלתי על מיטה מתקפלת, התקפלתי לתוך האמבולנס וברגע האחרון החילטה הבחורה החמודה שואלה השאלות לבוא איתי, להחזיק לי את היד, ולהגיד לי שהכול אבל הכול יהיה בסדר.

המתנדבים של מד"א החליפו מידע עליי במכשיר הקשר "פגיעה .. אוטובס.. חיילת... מצב קשה..." זה כל מה ששמעתי.

"אל תקשיבי להם " אמרה לי הבחורה במבטא צרפתי כבד "הכל בסדר... הכל יהיה בסדר ". היא התקשרה לכמה אנשים ודיברה בצרפתית הנחתי שהיא משנה את סדר היום בעקבות אירוע מפתיע שקרה ,  האמת ובדרך כלל כמעט תמיד אני נורא לא אוהבת עזרה, ובכל זאת כל הנסיעה משהו בי הודה לאל שהיא איתי שם. "יש לך פה מישהו שאת רוצה שאני אתקשר אליו? " היא הציגה מולי את המכשיר שלי ("samaung גלקסי" החדש שניצח בתחרות שלי מול האייפון מכיוון שאפשר למצוא לו שירות תיקונים בארץ , שירות תיקונים שעולה 67 ש" ח בחודש אבל לחלוטין לא נחוץ. בזמן התאונה היה המכשיר שלי בכיס השאמלי האחורי של מכנסי המדים, ממש איפה שהישבן אותו ישבן שנדרס ונמך וגם נותח מאוחר יותר, מה קרה לטלפון? הפלא ופלא שום דבר! לימים כשהשתחררתי בין הדברים הראשונים שעשיתי היה לבטל את שירות התיקונים.) אמרתי לה שתתקשר לשרוליק כך שמור לי אחי הגדול במכשיר.  

הייתי בהכרה אבל כל כך מנותקת מהכל והגעתי לבית חולים, מיטה מפוארת עם אינפוזה שנועדה לייצב אותי כך הובלתי לחדר קטן, שם במיון באיכילוב ותור של רופאים התייצב מאחורי הווילון, ממתין להכנס לאמת חששות לנתח את המקרה ולפסול השארות. האחות נכנסה ראשונה אוחזת מספריים גדולים וגזרה לי את הבגדים, כך מוטלת עירומה לפני כולם התחיל המבדק, מה יש מה אין ולאיזה מחלקה אני הולכת. כל אחד נכנס שאל שאלות, נגע ,הכאיב , ודיבר בשפה לא ברורה על "Degloving" וצרות אחרות תוך כדי שהכתיב לאחות הערות.

כך נכנס כל רופא ויצא ,ורוק עוד רופא אחד שצריך לבדוק אותי נשאר, אחרון חביב, הוא נכנס גדול זקן מאפיר ומקריח "שלום" הוא אמרה במבטא רוסי מטריד, וכבר אז תוך כדי שהוא אומר לי דוקטור למה הוא ומה הוא בא לבדוק היד שלו פילחה בכאב חד את אל תוכי, צרחתי, הכאב החדש בער, הוא הוציא את היד והכפפה הלבנה שלו הפכה אדומה, והוא שאל אם אני במחזור בעודי מנסה לאזור כוחות להגיד לו שכן,קיבלתי היום, חדרו האצבעות שלו ושוב ושוב ולכל מקום.

וכאן כשהראש דופק והעיינים דומעות רגל שמאל והגב התחתון בוערים מכאב נפוחים מדממים ומחוץ לתחום השליטה שלי.

בנקודה הזאת החדירה האלימה הזאת היתה יותר מידי בשבילי והתעלפתי, הם העירו אותי כדי לקבל מנה של מורפיום ונרדמתי, נעלמתי, לא הייתי יותר.