המוח הוא דבר מאוד מעניין. במהלך החיים נאספות אליך חוויות שהופכות לזכרונות, משם.. הם נעלמים עמוק עמוק ועולים שוב, כאשר חייך סובבים וחוזרים לאותה נקודת זיכרון דומה. אותו בוקר, יום לפני שמתחיל החופש הגדול, ריח האביב כאשר מגיע חודש אפריל, טיפות הגשם הראשונות בחודש ספטמבר. בכל זיכרון וזיכרון תמיד נמצאים אותם אנשים שמלווים אותך בדרכך. דמויות כה דומיננטיות עד שהם הזיכרון עצמו. מהרגע בו נשמת את אוויר העולם בפעם הראשונה ועד, לרגע בו אתה מייצר זכרונות. הורי מעולם לא תארו שגופי עומד על ציר הזמן ומחכה לקרוס. הם לא תארו את גודל המכה שינחית עליהם, אותו יום בו עברתי לצד השני של אותה סטטיסטיקה עגומה.

התור נקבע לשעה עשר ושלושים בבוקר יום שלישי. כשהגענו למרפאה, התחיל המידע לזרום בכמויות עצומות ואני, רואה את אבלה של אימי, כי הנער הנמצא שם לצידה אינו אותו ילד. ילד אותו היא גידלה ועליו שמרה מכל רע. ראיתי כיצד אכזבתה ותסכולה יורדים אל תוך רשימות הרופא האחיות והדיאטניות. מנסה להבין כול פרט ופרט, מחפשת שביב תקווה כי אולי... בטיפול נכון הכל יחלוף כלא היה.

חזר הערב כמו אותו זכרון חוזר, יומיומי. מבשר את בואו של אבי, חזרה הביתה. מתעניין בפרטים של היום, אותו עברנו יחד. אט אט, רואה אני כיצד, איש גבה קומה, בריא... נשבר... על ידי מילים ומספרים. רצון של איש, המבקש את טובת בנו אך כשל. אני מכיר את הורי ויודע שמנגנון ההגנה שלהם כבר לא פועל על עצמם, אלא עלי. חייבים שלא לקחת ולשבור אותי יחד איתם.

לילה בא, זיכרון אחרון טרם התחדשות היום. זוכר שעיניי לא נעצמו חרף העייפות. מנסה להבין לחקור למצות ולעכל את נתוני הרופא, ידעתי שמסע ארוך החל, אותו ערב הבנתי. אכזבתי מלווה ברגשות אשם, אכזבתם של הורי טמונה בתוכי. שגרת חייהם של הורי הופרה, וגורם המציאות מלווה אותם עד היום. מנסים עוד להבין לעכל ולחשוב אם יכול להיות אחרת. האופטימיות שאופפת אותם לא מסמא את עיניי ואני יודע שדרך אחרת, אינה.

בוקר צהריים ערב לילה, התחלה אמצע וסוף. זכרונותינו מתחלפים מתחדשים נגמרים וחוזרים. תקוותינו ותקוות הסובבים אותנו שונות ומחליפות צבעים אך אכזבותינו תמיד, ישארו אותן אכזבות.