הכל בסדר, אני מרגישה מצויין, החיים תותים והכל ורוד.
ואני מוצאת את עצמי ביום שישי במיון.
כנראה הכל היה ורוד מידי.
ישבתי והמתנתי לאחות שתקרא לי.
בכיתי.
מטופלים עקפו אותי והיה רעש ואנדרלמוסייה.
ואף אחד לא שם לב שאני מטפטפת ומאבדת דם.
לא היה לי אפילו כח לצעוק לעזרה.
לבסוף הגיע תורי.
בקושי הצלחתי לדבר, בכיתי.
הסברתי לאח שעברתי בחצי שנה האחרונה שני אשפוזים של הפרעות אכילה,
והתחננתי שלא אכזה בעוד אחד כזה.
השתלדתי מאוד להבהיר לו שאין שום כוונות אובדניות.
קרה מה שקרה ואני צריכה תפירה.
הפסיכיאטר הוזעק, מלמל, שאל, רשם והלך.
תפרו אותי
והנה אני בבית, עצובה, המומה, תלושה.
ובעיקר, לא רעבה.