"אני סוהרת של עצמי. עצמי יושב במאסר עולם ואין שום סיכוי שינקו לו שליש על התנהגות טובה. עצמי חושב שהוא יצירתי... הוא תולה  ציורים בתא הקטן שלו.. זבל הוא תולה לעצמו !! "

כתבה רמה כשהייתה בת 16 כאשר סבלה מאנורקסיה.

 

"אני זוכרת שחשבתי שהדבר הכי נורא הוא שבן אדם שונא ככה את עצמו כפי שאני שנאתי. נניח שאת שונאת בית, בעל, משפחה, מקום... את יכולה לברוח, לא להישאר במקום שאת שונאת, מקום בו את שנואה, אבל כאשר אתה שונאת את עצמך, לאן תברחי?? האויב דולק אחרייך לכול מקום, זה נורא." היא מוסיפה.

 

אני פוגשת את רמה פעם בשבוע במשך שלוש שנים. היא הגיעה אלי כאשר הייתה בת 26 כשהיא סובלת מבולימיה. היום, אחרי שהשתחררה כמעט לגמרי מאכילה רגשית, מחשבות טורדניות אודות גוף, משקל ואוכל, עזבה את בית הוריה, מצאה עבודה ראויה ורווחית, ובן זוג מקסים, איתו היא בונה מערכת יחסים הדדית ושוויונית הנבנית עקב בצד אגודל, היא יכולה להצביע יותר, על מה שאפשר את השינוי. בפגישתנו היא מעלה שוב את הדימוי של אותו סוהר פנימי ששכן בגופה, אך בעיקר בראשה ומחשבותיה ולא אפשר רגע אחד של שקט, רגע אחד של חופש, חירות, עצמאות.

 

עצמאות, לפי וויקופדיה, הוא מצב שבו מדינה אינה תלויה בגורם חיצוני לצורך קיומה הפיזי והכלכלי, הגנה על גבולותיה ושמירה על הסדר הציבורי ושלטון החוק. באנלוגיה למדינה, מצב בו הגוף והנפש נשלטים על ידי גורם חיצוני, או פנימי המשמיע קולות "מבחוץ", או מסתכל על הגוף "מבחוץ", שופט, מבקר, כאילו הגוף היה מדינה זרה, אויבת, הוא מצב של כיבוש, שאין בו דבר וחצי דבר עם עצמאות, בחירה, רשות וחופש.

 

נשים רבות, כמו רמה, שחשות שעליהן להסתיר את הסלידה שחשות הן לגופן, יופתעו אולי לגלות  שהזרות והניכור שהן חשות  הם תולדה של ירושה עתיקת יומין הזורה הרס לצערנו,  שירשנו מדקרט. דקרט שפיצל בין מה שגופני לבין מה שרוחני יצר מצב שבו הגוף נחווה "כלא אני" ומופרד מהעצמי הפנימי, הנחוץ יותר והנחשב יותר, כביכול. כתוצאה, הגוף נחווה ככלוב ממנו הנפש נאבקת להשתחרר. וכמו כן הוא האויב המאיים על המחשבה הבהירה, כיוון שהוא בית התשוקות.

 

עצמאות אינטלקטואלית, אם כך,  לפי גישה זו, היא כזו המבקשת לא להתפתות לרעב ולתשוקות הגוף.

הפרדוקס הוא שככל שיש יותר ניסיונות שליטה, הגוף הופך ליותר ויותר זר, כזה שדורש רק עוד ועוד שליטה על הספונטאניות שלו.

 " שום דבר לא הספיק "לסוהר" שלי. הוא תמיד לא היה מרוצה, תמיד רצה עוד ועוד שיפורים, תמיד רצה שאהיה יותר רזה. הוא בז לכול מה שלא מדויק, לכול מה שנראה היה לו רגשני מדי, חופר מדי." אומרת רמה.

 

רמה, כמו נשים רבות הסובלות מהפרעות אכילה, השליכה מעצמה פחדים, חששות ורגשות שונים על "הסוהר". בפסיכודרמה כאשר ראיינו את אותו "סוהר" על צרכיו, רצונותיו ומניעיו, הסתבר שלמעשה הוא רוצה להגן על רמה מפני שינויים, רעב, חוסר סיפוק, איבוד שליטה, או מצב בו תרצה ולא תענה.

 

הסתבר שהוא עצמו בלחץ ושיותר מכול היה רוצה שרמה, היא זו שתרגיע אותו, כלומר תגיד לו "שזה בסדר, שהיא יודעת מה שהיא עושה ושאין לו מה לדאוג לה." כאשר רמה יכלה לראות "שהסוהר" חרד, שאין בכוונתו להרע לה, שהוא צריך שירגיעו אותו ושהוא למעשה מייצג פחדים וחששות שלה,היא יכלה לקחת בעלות על החששות הללו, לפחד פחות מהופעתו, ויותר מזה להבין שהופעתו מסמלת עבורה פחד, חשש, או כול רגש אחר שנדחס ושהוכחש. רמה הצליחה לשנות עמדה, מתחושה שהיא נשלטת על ידי "הסוהר", היא חשה שיש ביכולתה לחבק אותו, להקטין אותו ולקחת עליו אחריות. 

 

ולסיום דרך אותו "סוהר", יכולים אנו ללמוד מעט גם על העצמאות של נשים ועל הפחד מפני אותה עצמאות. מעניין עד מאוד שכמעט תמיד, העצמי האחר, "הסוהר", "השד", "המפלצת", עליו מדווחות נשים הסובלות מאכילה רגשית, מדווח כזכר. בעוד העצמי בעל התיאבון, המכתים, הלא טהור, האיטי מבחינה מנטאלית, המדולדל, הוא הגוף, כפי שראינו, אבל גם האישה. שני החלקים הללו יוצרים מאבק תמידי, אם כי זה ברור שהדימוי הגברי אוחז יותר בגדלות הרוח,באינטליגנציה גבוהה ובכוח רצון. כך מרגישה האישה הסובלת מאנורקסיה את החלק הנשי שלה. היא חשה אותו: רעבתני, פרוץ, נזקק, וזקוק להשתלטות על ידי החלק הגברי שלה.

 

יש שטוענים שקול גברי זה, המופנם באישה, קשור לפחד ולבוז כלפי התפקידים המסורתיים של האישה וההגבלות החברתיות מחד, מאידך הוא קשור לפחד הקמאי המיוחס לבלוענות של האישה ולרעב שלה למניות שאינו יודע שובע. הללו רואים בדימויים תגובה לתקופה בה הגבריות בסכנה, בשל עצמאות הולכת וגוברת של יותר ויותר נשים. הדימויים העכשוויים שלנו על יופי ועל גוף האישה "מטהרים" את הכוח, הכוח המסתורי והעצמאי של האישה. ומשמרים אידיאל של אישה, ללא עצמאות, אישה שהיא עוד לא אישה ולא ממש עצמאית.. בואו נחשוב על זה רגע...