"את שואלת מה למדתי מכול זה?!" שואלת אותי גלי בחיוך שובב. "למדתי שאין דרכי קיצור. אולי ישנן דרכים כאלה, אבל בשביל לעבור בהן את צריכה להיות קצת תחמנית, את צריכה לשקר קצת לעצמך. כשאת משקרת לעצמך, אין לך בטחון במה שהשגת, את חושבת שכול רגע הכול עוד יכול להשתנות, הכול עוד יכול להתמוטט." אני שואלת את גלי למה היא מתכוונת וגלי אומרת

 

"בשבילי הקטע הזה, של לעשות את כול הדרך בלי לתחמן, להסכים לעבוד קשה בלי לקצר בשביל להשיג את מה שאני רוצה, היה נכון לגבי כל כך הרבה דברים. למשל בלימודים, החלטתי להתלבש על האנגלית חזק, החלטתי שאני לא מוכנה להרגיש יותר בושה מזה שהאנגלית קשה לי. אמרתי לעצמי אני לא משתמשת בתרגומים איפה שאין, לא משתגעת ונותנת לאחרים לעשות בשבילי בתשלום או משהו כזה, אלא מתיישבת על זה עם מילון גם אם זה לוקח לי זמן רב." אני שואלת את גלי מה זה אפשר לה, ומה היה קורה אם לא הייתה "מתלבשת" על האנגלית.

 

"הייתי משאירה לי "חור", במקרה הזה "חור בהשכלה", "חור" שחיים שלמים היו מסתובבים סביבו בניסיונות להסתירו. להסתיר את זה שסיימתי ללמוד, סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה, מבלי להיות מסוגלת לקרוא מאמר אחד באנגלית. זה היה ממשיך להזין את הפער שהרגשתי כול החיים, בין התדמית שלי, מה שרואים וחושבים עלי, לבין התחושה הפנימית שלי שאני כלום, שאף אחד לא רואה כמה אני כלום. כי אני, בפנים, הייתי יודעת שתחמנתי."

 

אני אומרת לגלי שאני מבינה אותה מצד אחד, ומצד שני לא מבינה למה לקחת תרגומים זה תחמון כזה נוראי, אם האנגלית כל כך קשה לה. "את צודקת אם זה היה נעשה בגלוי. אם הייתי אומרת שזה המצב, אני לא מסוגלת לקרוא אנגלית ואני צריכה שיתרגמו לי הכול, ומוכנה לשלם על זה. אבל זה לא היה המצב, התביישתי בזה, הסתרתי את זה, זה גרם לי להרגיש כל כך נחותה."

 

מה שאת אומרת נשמע חזק מאוד. היה לך "חור" כזה, ששאב לקרבו רגשי נחיתות ונשמע שהחלטת שאת לא רוצה להרגיש יותר את התחושות האלה." נכון, זה כאילו אמרתי לעצמי שאם איזה "חור" גורם לי להרגיש כל כך רע ביחס לעצמי, אני הולכת "לסתום" אותו. אבל לא כמו שעשיתי כל החיים, באמצעות מילוי בריחתי כזה, אלא באמצעות תיקונו, עד כמה שאפשר לתקנו. כאילו אמרתי אני רוצה ל"סתום" את כול אותם חורים, בשביל שלא יהיה לי יותר תירוצים שיאפשרו לי להרגיש כל כך רע לגבי עצמי. אני לא מוכנה יותר להרגיש את הרגשות הללו, זה מעייף, שודד אנרגיה ותוקע במקום. מצאתי את עצמי אומרת או מרגישה את אותם דברים במשך שנים, וזה נשמע היה כמו תקליט שחוזר על עצמו. במקום להחליף את התקליט, החלטתי לא לספק לו סיבות להמשיך להתנגן, להמשיך להסתובב."

 

להיגמל מהמזון המהיר

 

ברור כי התהליך שגלי עברה סביב רכישת היכולת לקרוא באנגלית, היה קשה וארוך, וכפי שהיא אומרת דרש שעות של תרגול, אבל הוא אפשר לה תחושת גאווה עם סיום התואר, תחושה שהיא השיגה אותו בעשר אצבעות, שהוא שלה, מגיע לה, שהיא ראויה לו.

 

כשגלי אומרת שהייתה נכונה לעבוד קשה בתחומים נוספים ולוותר על קיצורי הדרך, היא מתכוונת לעוד דברים. גלי היא בחורה צעירה ויפה שאחרי התלבטויות רבות אומנם, סירבה להמשיך מערכת יחסים לא שוויונית. גלי יכלה לחיות בעושר עם אותו גבר, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, אבל שאלת האושר הייתה מוטלת שם בספק גדול. גלי חששה, כמו שפעמים רבות קורה, שחוסר השוויון הכלכלי והגילאי, יגרום גם לאובדן תחושת החופש שלה, היא חששה להרגיש כאילו היא בבעלות הגבר, חששה שתצטרך ל"שלם" בחירותה על עושרו הכלכלי ושאפה לכסף משלה, רווחים משל עצמה. כמה שהדברים היו מפתים עבורה, כמה שהם היו "חוסכים" לה דרך ארוכה של לימודים, התפרנסות, גדילה והתחזקות, גלי לא נעתרה לפיתוי.

 

בעצם הנכונות להיגמל מ"פסט פוד" ולהסכים לעבוד קשה, צעד אחר צעד, לבנה על לבנה, עם הרבה סבלנות ואמונה שמה שאני רוצה עוד יהיה שלי, כול זאת  גם בשביל לשבור את מעגל הזלזול וחוסר ההערכה העצמית, נכון מאוד גם לכול תהליך הגמילה מאכילה רגשית.

 

"זה היה אותו דבר עם הבולימיה" אומרת לי גלי. "מה זה להקיא אם לא לקצר דרך? אם לא להשיג תוצאה, כאילו את הגוף המיוחל, בלי תהליך. אני זוכרת שלא סבלתי את זה. אולי קיבלתי מחמאות מדי פעם על איך שאני נראית וכול זה, אבל התחושה הייתה שזה לא מגיע לי, התחושה הייתה שאני עושה את זה בדרכים שאני מתביישת בהן, שאני לא גאה בהן. זו תחושה אחרת לגמרי לדעת שיש התאמה בין מה שנראה בחוץ לבין הדרך שעשיתי להשיג את זה, או להגיע לשם, גם אם זה אומר להיות עם עוד כמה קילוגרמים."

 

גלי אכן התברכה בכוחות רבים ואומנם הייתה בטיפול שסייע לה, אך האופן בו לקחת החלטות יכול לעורר השראה גם עבור אלה שאין ביכולתם להסתייע בטיפול, בעיקר האופן בו לקחה על עצמה את ההחלטה העיקרית להסכים לעשות תהליכים יסודיים ולהיגמל מ"הפסט פוד".