והחלמתי, כמעט היחידה במחלקה. היום בדיעבד, שאני בריאה כבר הרבה שנים ועם ילד בן שנה+ אני יכולה להגיד שאחד הדברים הקשים ביותר עבורי היו איך אנשים יסתכלו עלי כשאשמין. השמנתי מעל ומעבר כי הגוף לא היה רגיל לאוכל וצבר נוזלים ועוד, לקח זמן עד שחזרתי לעבודה סדירה, ועם כל חוסר הנוחות שבדבר, היום, אחרי כמה שנים, אני יכולה להודות על הרגע שהחלמתי מהמחלה הארורה. עם הזמן, עשיתי ספורט, חזרתי לעצמי והיום אני במשקל תקין וקצת יותר, אך דבר זה כבר לא מעסיק אותי. דבר נוסף שגרם לי לראות את עצמי טוב יותר, זה דרך תמונות. הייתי מסתכלת שעות במראה, אך רק התמונה באמת הראתה לי את המצב המציאותי בו אני נמצאת. את תת המשקל הנורא. בנוסף, אני מאמינה שדרך הריפוי היא לקיחת אחריות, על כל דבר שתחלטנה, כלב לטפל בו, התנדבות של פעם בשבוע, כל דבר שיסיט את המחשבה ולו לרגע קצר מהחשבה ויראה שעדיין יש טעם לחיים, ויש משהו מעבר לבועה הכ"כ סגורה של רוב הבנות החולות באנורקסיה. אני מניחה שיש צורך לטפל בגורם לבעיה ולא בבעיה עצמה, וכל אחת יודעת פחות או יותר מהיכן הבעיה החלה. אני ממליצה לכל אחת להתאשפז ולהתמסר, פשוט להתמסר, כי הדרך לחיים בהרבה יותר יפה, ואתן מחמיצות כ"כ הרבה על עיסוק אין סופי שרוטינה שלא מובילה לשום מקום ועוצרת אתכם מלחיות. רק אתמול הייתי בהלוויה של בחורה שנפטרה מסרטן בגיל 36, והיא, כ"כ רצתה לחיות, כ"כ רצתה לתת עוד חיבוק לביתה בת ה- 5, כ"כ רצתה את החיים, אך החליטו בשבילה, ואתן, יש לכן את כל החיים לפניכם, לצחוק, לבלות, להתחתן ולהביא ילדים, ואתן בוחרות (וכן, אני זוכרת את התחושה שמשהו משתלט וזה לא כ"כ מבחירה) אך תזכרו שהחיים קצרים, ותשבו ותכתבו מה לדעתכן מונע מכן להחלים, אילו חששות מונעים מכם לרצות בחיים, ותעשו צעד אחד קטן לטובת ההחלמה. ואחר כך צעד נוסף לטובת ההחלמה, כי בסוף תגענה לגיל שכבר לא תוכלו, או למצב פיזי שלא יאפשר, והחיים ממשיכים ובסופו של דבר לאף אחד לא באמת אכפת וגם אנשים שמתים, זמן האבל הוא קצוב וכל אחד חוזר לחייו שלו, ואתן, נשארות עם המחלה, עם ההתאבדות האיטית, עם החוסר חיים היום יומי ובשביל מה ובשביל מי? שבו היום, קחו דף ועט, ותעלו את כל החסימות על הכתב, תכתבו בגדול אני רוצה לחיות, שימו תמונות של עצים וים ותחשבו עם ההתעוררות ולפני שאתן הולכות לישון על חיים, שאתם בים ועוברות גל ועוד גל ומצליחות להגיע למקומות טובים ולהגשים חלומות של בנות בריאות ותזכרו, כן תזכרו שהחיים קצרים ואף אחד לא יתאבל עליכם יותר מידי, כי האחריות היא בידכן ורק אתן יכולות לקבל את החיים בחזרה. בהצלחה