לעתים רחוקות מבקשים ממני לכתוב בקורת על ספר, הפעם זה היה די ברור למה אני, זה הרי ספר על ילדים שמנים. "רדו ממני" - ספרה החדש של הפסיכולוגית אורית זאבי-יוגב (הבלוג של אורית). כמובן שהסכמתי וקראתי ועד עכשו אני לא מאמינה איזה ספר, איך זה שמישהוא יכול לכתב ספר כזה, כל כך מדויק עלי? אז ראשית, תודה אורית ושנית קצת התנצלות שזאת ביקורת ריגשית... את הספר קראתי בלי יכולת להניח אותו מידי והדבר שהדהים אותי היה שעם כל ילד שתואר שם אני הזדהתי. מיגוון הילדים שתוארו והיקף מאורעות חייהם היה שונה מחיי הפרטיים, אבל אורית הצליחה לנגוע בשורש הרגש שהפעיל את מנגנון ההשמנה ואצל כולנו זה אותו שורש - האהבה. אני יודעת שאהבה היא מילה שחוקה ושמוטב היה להימנע ממנה, במאמרים המדעיים שלי אני מעדיפה הרבה פעמים להשתמש במילה "שפע" שהיא מילה פחות משומשת מאהבה (העדרה של תחושת שפע מתארת את מהות בעיית ההשמנה). אבל כאן, בא לי להשתמש דווקא במילה הנדושה הזאת "אהבה" ולקוות שהיא תזכיר לנו משהוא שלפעמים נסיבות החיים מביאות אותנו לשכוח. היכולת של אורית לאתר אצל כל ילד את שורש חסם-האהבה, היא לדעתי כח הטיפול והעזרה שהיא הושיטה להם ושהביא אותה גם לשם המדהים של הספר - "רדו ממני". שם ספר שבא להגיד מה שהיה רוצה להגיד הילד או במילים אחרות: אתם לא רואים מה עובר עלי וכמה אני סובל? אין לכם לב? מזה חשוב כמה אני שוקל או מה אני אוכל? למה לא פשוט תחבקו אותי... ספר חובה לכל!!! לא כולנו מצוידים במנגנון המדויק (והלפעמים מאד מועיל) של חסכון אנרגטי המוביל להשמנה בתנאי חסר, אני מניחה שאצל אלה שאינם נוטים להשמנה יתבטא חסם-האהבה בדרכים מעיקות אחרות (כמו אולי אסטמה או גירודים או כאבי ראש ובעיות שינה), אז למרות שזה ספר על ילדים שמנים הוא יהיה רלבנטי גם להרבה ילדים אחרים ואני ממליצה עליו לקריאה לכולם. כמו שאמרתי החלק הריגשי בהשמנה שלי היה כ"כ משמעותי שעם כולם בספר הזדהתי. ידעתי מה הם חוו ורציתי להיפגש איתם ולספר להם על 2 ערוצי הסיבות לאכילה ויחד איתם אולי להמציא לכל אחד קוים חדשים לפתרונות... נראה לי שזה יכול להיות פרויקט גמר לכל ילד, כמו שאני הפכתי את זה לתחום המחקר שלי, גם להם כדאי ללמוד את נתוני השטח ולהמציא אסטרטגיה אישית שתסיט קצת את האכילה מערוץ 2 שאינו יודע שובעה. הבעיה הביולוגית הקשה של השמנה היא שהשמנה מקדמת השמנה...דהיינו הבעיה מחריפה את עצמה מעצמה... הכי גדול וראשי וחשוב ומרכזי ובלתי ניתן למעקף, היא התחושה שהם לא אוהבים את עצמם בגלל שהם משוכנעים שאחרים לא אוהבים אותם. או אולי שאין בכלל דבר כזה כמו אהבה בעולם, מסקנה הגיונית לילד שעבר התעללות או אסון קרוב. איכשהוא אצל הילד (אצלי זה בטח היה ככה) נבנת אהבתו העצמית על סמך אהבת האחרים שהוא מרגיש/חווה...ולא משנה כמה אהבו אותו אם הוא לא חושב/מרגיש/יודע שאוהבים אותו הוא לא יאהב את עצמו ומשם הכל מדרדר. איך בונים אהבה עצמית בעולם ריגשי שמחק את האהבה כאופציה? אורית מורה נהדרת... ואני ראיתי שגם כשאין, כדאי לפעול מתוך היש... כשאני, חושבת על הבלוג שלי שמעקב אחרי מאות רשימותיו יכול להיות שיעור מעניין בשיפור אהבה עצמית...הסתכלות אחורה מגלה שאני החלטתי לעשות “כאילו” ומתוך שלא לשמה קיוויתי שיגיע לשמה. ואכן הגיע: "אוהבת שמנים". וגם, אני מדענית, אז בחנתי המון נתוני שטח וראיתי שיש הרבה אהבה מסביבי וגם אם איני מרגישה אותה בגלל חסימות ילדותי, אני יודעת שהיא שם ואם רק אמצא סדק היא תוכל להסתנן דרכו פנימה ולמלא את ליבי בשמחה. אז דמיינתי פתחים ודלתות וסדקים והאהבה, עם עזרה נהדרת מהאוהבים אותי, אכן הצליחה לחדור פנימה ואני יודעת מה אני צריכה להמשיך לעשות... תודה ... בא לכם לכתוב משהוא על אהבה? התפרסם עכשו מחקר שעשו בקליפורניה ובו חיברו את הילדים לרשת המודדת את מידת תנועתם ו"צובטת" אותם אם הם לא זזים מספיק...חבל שהספר של אורית עוד לא תורגם כי זה ממש חיוני שהם יקראו אותו...