איזהו גיבור   אתה נורא חרוץ, אומרת לי שרקה. אתה קם ב-4 בבוקר ועובד (אני אוהב לכתוב בשעות הקטנות של הבוקר). גם איתי נורא חרוץ, ממשיכה שרקה, הוא יוצא להרים ב-6 בבוקר ונוסע שעות על אופניים...   בשתי הדוגמאות הללו ובדוגמאות שמניתי ברשימה הקודמת מסתתר עיקרון שפענוחו יביא מזורלקציצניים שביננו: השמנים ירזו, הכבדים ינועו, ה"עצלנים" יפעלו, חסרי האחריות יהפכו לנמרים...   מהי קציצנות (מלשון "קציצה" - רמז לצורה שאתה מקבל אם אתה נהנתן אכלן)?   קציצנות היא נהנתנות שיש לה תוצאות הרסניות.   הקציצן שנהנה מאוכל סובל מהשלכות בריאותיות.    שאלת יסוד ראשונה: האם צריך לטפל בקציצנות? תשובה - בודאי - אפשר למות מזה, דימוי עצמי מופחת, ירידה באיכות חיים, אנשים שאכפת להם ממך דואגים כל הזמן...   וקציצנות איננה רק אוכל ובריאות, משמעותה המוכללת היא חוסר היכולת לעשות את מה שאתה יודע שטוב בשבילך מחמת "מקדם נאחס" גבוה.   זה ברור - לא? אם פעילות מסוימת (או ויתור על פעילות מסוימת) מלווה באנרגיה שלילית - הקציצן ישאף לוותר.   תקראו לזה "חוסר אופי", "חוסר כח רצון", "עצלנות"... הכל זה עניין של אנרגיה.   ובהגדרת היסוד - הקציצן גורם לעצמו נזק: בריאות, כשלונות בתחומים שונים, הפסדים כספיים, יחסים חברתיים פגועים...   שאלת יסוד שניה - האם קציצנים הם מפסידנים ("לוזרים")? "לוזר" זו מילה קשה. אפשר, אבל, להכליל כך: ככל שדרגת הקציצנות גבוהה יותר (ובמונחים אחרים: ככל שגדל היחס ההפוך שבין מקדם הנאחס לאנרגיה הנדרשת לפעולה) - כך גדל הסיכוי לנזק.   דוגמה? נניח שאני משתעמם מהר אז אפילו חומר קצת משעמם, שרב האנשים יצליחו להתמודד איתו (מקדם נאחס נמוך) כבר גורם לי להתנתק (צריך הרבה אנרגיה בשביל לגרור אותי להתמודד עם החומר).   מכאן שיש דרגות שונות של קציצנות ויש "התמחויות" שונות (או "דגשים" שונים).   יש קציצנים ש: בגלל שמעום לא יצליחו ללמוד, לקרוא, להקשיב להרצאה... בגלל תאוות מזון לא יצליחו לרזות... בגלל החשש ממאמץ לא יצליחו לעשות פעילות גופנית... בגלל הרתיעה מקונפליקטים לא יתמודדו עם אתגרים חברתיים...   ויש כאלה שלא מצליחים לעשות כלום, ומבלים את החיים מול הטלויזיה כתפוח אדמה.   קציצנות היא בעצם הכח המנוגד ל"הגשמה עצמית".   שאלת יסוד שלישית - מה גורם לקציצנות? אני מניח שקציצנות מתפתחת בשלבים הראשונים של הילדות ומועצמת במשך השנים. קחו למשל פינוק יתר. ילד שיש לו הכל. ילד שמתרגל שמעסיקים אותו בכל שניה ושניה, שלראות טלויזיה הרבה יותר קל מלקרוא ספר, שלקנות עפיפון הרבה יותר קל מלעשות אותו, שבכדי לגרום לאמא נחת צריך לאכול בננה'לה...   ילד כזה לא מקבל מספיק הזדמנויות לגלות את הנהנתנות שבהתגברות על אתגר - אין לו אתגרים. ילד כזה לא מפתח את ההערכה העצמית שלו מחוסר התמודדות עם אתגרים (ולא משנה כמה פוצקינו מוצקינו האמא והדודות ירעיפו עליו).   נוסיף קורטוב של כשרון, והילד לומד שאפשר להצליח גם מבלי להתאמץ מידי - אז למה להתאמץ?   שאלת יסוד רביעית - האם אפשר למזער קציצנות באמצעות חינוך? שאלה זו איננה מטפלת בשאלה האם אפשר "לרפא" קציצנות - זו השאלה החמישית. שאלה זו (הרביעית) מתייחסת להתפתחות הקציצנות ומציגה עקרון חינוכי שיכול לדעתי לכוון נהנתנות לאפיקים חיוביים ויקטין מאד את הסיכוי להתפתחות קציצנות.   התשובה היא העברת האחריות וגירוי לאתגרים, תוך המעטת הצורך במשוב או "חיזוקים". במקום להגיד לילד כמה הוא מוצלח - בואו ניתן לו לגלות את זה בעצמו דרך עשייה ובחינת התוצאה. בואו נפסיק לתת לו פרסים (ובמיוחד על תוצאות מפוקפקות), נפסיק להפחיד ולאיים, נפסיק להעניש... נגרה עשייה, ניתן כלים וחומרי גלם במקום מוצרים מושלמים, נגרה סקרנות, חקירה, גילוי ע"י חשיפה לעולמות שלמים של גירויים...   בואו נקשר בין חוויות טובות לערכים חשובים - בואו נקשר למשל בין מפגשים משפחתיים לפעילות ברוכה (במקום בעיקר לאוכל). הרי אפשר למלא מפגשים חברתיים ומשפחתיים בפעילויות של למידה (למשל הליכה משותפת למוזיאון הפלמ"ח, או טיול במצדה), פעילויות ספורט ומשחקי חברה.. מחפשים את המטמון, אפילו גרסה משפחתית מעודנת של "הישרדות"...   בואו נתחיל מוקדם, כשעוד יש סיכוי..   שאלת יסוד חמישית - האם אפשר לעזור לקציצן להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של הקציצנות?   לא ניתן, לדעתי, ל"רפא" קציצנות. אפשר אולי לתקן את הנזקים או את חלקם.   אפשר למצוא ערוצים עקיפים שבהם מתוך שלא לשמה - יבוא לשמה.   אבל על כך, ברשימה הבאה.