על "קציצנות" א'
 
"קציצה"
"קציצה ענקית"...
 
ככה זוגתי דקת הגזרה קוראת לי כבר שנים.
 
כמה שאני מנסה להסביר שאני "אתלט" ולא "קוטלט", זה לא עוזר...
 
אז אם אתם חושבים שזו רשימה על השמנה, נו... גם. זו רשימה על נהנתנות. על חוסר היכולת לבצע מה שלא כיף או אמיתי בשבילך, אפילו אם אתה יודע כמה זה חשוב, כמה כועסים עליך, כמה דואגים לך, כמה רוצים את טובתך, כמה קשה לך ללכת ולהרגיש אשם כל הזמן...
 
ונגיד שאתה מבין שאתה צריך לרזות (או ללמוד, או לעשות פעילות גופנית, או לעבור על החשבונות, או לצלצל לבזק, או לשאוב את השטיחים...). ונגיד שאתה מבין שאם אפילו הילדים שלך הפסיקו להגניב לך שוקולד מתחת לשולחן - הגיעו מים עד נפש (או כרסך אל בין שיניך)...
 
אתה לא מצליח... אתה רוצה, אתה פשוט לא יכול...
 
אתה "נהנתן".
 
מה זה "נהנתן"?
 
ע"פ מילון בבילון, נהנתן זה "רודף הנאות, רודף תענוגות, מתענג על מנעמי החיים, חי את החיים הטובים, הדוניסט".
 
בשביל באמת להבין מה זה, אני חייב להסמך על פו הדב (הטאו של פו של בנג'מין הוף, בעצם) בציטוט חופשי:
 
"מה הדבר הראשון שעולה במוחך בבוקר, פו?" שואל חזרזיר
"איזה דבר טוב יהיה לאכול היום" עונה פו. "ואתה חזרזיר? מה הדבר הראשון שעולה במוחך בבוקר?"
"איזה דבר מרגש יקרה היום", עונה חזרזיר.
"זה אותו הדבר" פו אמר.
 
אז חוסר היכולת לעשות דיאטה זו לא בעיה של מודעות, לא בעיה של הפחדות, לא בעיה של רגשות אשם. חוסר היכולת לעשות דיאטה אצלי זה חוסר היכולת להפסיק להנות מהחיים.
 
ומי שלא:
 

מבין שלאכול ולהתרגש זה אותו הדבר (והרבה רזים הרי אוכלים כי הם רעבים - ולא מבינים שאין קשר בין אכילה לרעב)...
זוכר את העולם או את מפת הארץ ע"פ "איפה אוכלים מה"...
רואה את היומן שלו ע"פ "איזה כיף הולך להיות מתי (וכיף לא חייב להיות אוכל - כיף יכול להיות אדם שכיף להפגש איתו, "דבר לילדים" שהיה מגיע כל יום שלישי, חזרה ללהקת הזמר בכל יום שני בערב, וכן, גם מנגל על האש בשבת בצהריים)...

לא יכול להבין את עצמת האנרגיות הפנימיות של ה"נהנתן".
 
אז אפילו שאתה גדל תחת צל הפולניות, ומבין שלהנות זה לא מוסרי, אתה לא יכול לשנות את זה ולא משנה מה יעוללו לך. אתה נהנתן.
 
אז כמה תובנות:
 
אצל הנהנתן האנרגיה העיקרית של החיים זה להנות.
נהנתן ימנע ככל האפשר מלעשות דברים עם "מקדם נאחס" גבוה (שאין בהם הנאה).
האנרגיה של ההנאה חזקה יותר לפעמים, מפחד של הרס עצמי.
 
ולכן גבירבותי, אני הולך להציג תפישת עולם לתיקון עצמי, או במילים אחרות: איך יכול הנהנתן להתמודד עם משימות שאין בהן כיף (לעשות התעמלות, לעשות דיאטה, לעשות שיעורי בית, ללמוד למבחן, לצלצל לביטוח לאומי...).
 
אז הנה המבוא להמרת אנרגיה והחיפוש אחרי אנרגיות חלופיות.
 
נתחיל בדוגמה מהחיים:
 
יש לי אופניים. התקנתי על האופניים האלה מנוע עזר חשמלי. זו ערכה שמחליפה את הגלגל הקדמי בגלגל עם מנוע חשמלי במרכזו.
 
בדרך מהבית לאוניברסיטה אני צריך לרדת מהגבעה שעליה ביתנו (משהו כמו 3 ק"מ) ולחזור ולטפס אל האוניברסיטה שגם היא במקום גבוה בעלייה תלולה אבל קצרה יותר. בשני המקרים אם לא היה לי מנוע עזר הייתי מת בדרך. מנוע העזר איננו מחליף את הפדלים בעלייה, הוא רק עוזר לעבור אותה בחיים. מתנשף אבל בחיים...
 
כמה הנחות יסוד:

אם לא היה לי מנוע עזר - לא הייתי רוכב על האופניים לאוניברסיטה
ככל שאני רוכב יותר, עולה הכושר ואני משמתמש בפחות אנרגיה של המנוע
הכושר שאני מפתח משמש מניע (מקור מוטיבציה) לנסות ולהתאמץ קצת יותר בכל פעם כך שזה מעגל שמחזק את עצמו
והעיקר: למרות שאצל רב הנהנתנים מהסוג הקציצתי, למאמץ פיזי או פעילות גופנית יש ערך נאחס גבוה, אני רוכב (בששון) על אופני לאוניברסיטה!

 
אה... הנה תופעה שאם נבין אותה, או נפתח ממנה מודל, נוכל, אולי, להניע אנשים לעשות מה שחשוב להם ולא רק מה שהם נהנים ממנו.
 
אז רק עוד שתי דוגמאות ואני עובר להכללות:
 
א. הליכה בעיר זרה:
 
כשזוגתי דקת הגזרה אומרת לי: אתה בא ללכת ברגל? זה בד"כ במסלול כמעט קבוע בשכונה. בשבילי זו פעילות עם מקדם נאחס גבוה. למה?
 
זו פעילות גופנית לשם פעילות גופנית, במסלול מוכר.
 
לעומת זאת, כשאנחנו מגיעים לעיר זרה, אני הולך איתה בששון גם 10 שעות ביום. אני אוהב ללכת בעיר זרה.
 
ב. מסלול הליכה חשמלי
 
בבית אני הולך על מסלול ההליכה החשמלי.
 
אני שם תוכנית של 30 דקות בטלויזיה שממול והולך 30 דקות. רק 30 דקות. אני פוחד שאם אשים תוכנית של שעה ואלך שעה, מקדם הנאחס יגדל כ"כ שאפסיק ללכת בכלל.
 
אבל...
 
לפעמים אני יוצא לכיוון מקום עבודתה של זוגתי דקת הגזרה (מרחק של 6 ק"מ) לקראת סיום עבודתה וחוזר איתה ברכבה הביתה. כלומר - אני הולך לפחות שעה.
 
זהו.
 
טוב, זה מספיק להיום.