הי נסיכה,

סליחה שפיספסתי את הפוסט שלך!! 

ברוכה המצטרפת לקהילתינו.

בת כמה את היום?

כמה זמן היית ללא הפרעה? מה עזר לך בפעם הקודמת לצאת ממנה?

האם את בטיפול עכשיו? האם זה משהו שאת שוקלת לעשות? כי לי זה נשמע שיש מקום לכך. מה דעתך?

אשמח לשמוע ממך.

מיכל

מיכל בוקר טוב  היום אני כבר בת 30 תקופה ארוכה יחסית הייתי ללא אנורקסיה אני גרה במרכז ומיום ראשון בצהריים הגעתי לצפון והרגשתי לא טוב אז חבר שלי לקח אותי לבית חולים רמב״ם ורופא במיון החליט לאשפז אותי במחלקה פנימית כי הסוכר והבדיקה הגופנית יצאו לא הכי טוב כרגע אני ברמב״ם הייתי אם זונדה מחוסר בררה היום ואתמול הדופק שלי היה 64 הסוכר שלי נע בין 60-70 כבר כמה ימים הייתי מאושפזת בהפרעות אכילה בתל השומר יותר מדי פעמיים ואני כבר מפחדת לפנות לד״ר איתן גור מחשש שהוא כבר לא יקבל אותי למחלקה השם האמיתי שלי הוא שרית כרגע אני ברמב״ם בלי שהמשפחה שלי תדע רק חבר שלי וחברה שלי וגם כאן הצלחתי להוריד במשקל ביקשתי להוריד את הזונדה ואם הסכימו ואני משקרת עליהם עם האוכל והפיחות אישור ואת האוכל אני זורקת לפח כיום אני כבר מפחדת למות אתמול ירדתי במשקל קילו וחצי אתמול שקלו אותי כל שלושה ימים שוקלים אותי כאן ואתמול כאשר שקלו אותי חרדתי קילו וחצי יום מקסים לך מיכל תודה מראש

סליחה, אבל לא מבינה את הבי”ח. למה אשפזו אותך? למה הכניסו זונדה והוציאו, אם הם רואים שאת יורדת במשקל? למה הם מחזיקים בך במחלקה רגילה ולא שולחים למחלקת הפרעות אכילה? ומה הבעיה עם דופק 64?

כי ביקשתי להוציא את הזונדה והם הסכימו ולמה אני במחלקה רגילה בגלל שאני בצפון ואני גרה במרכז באתי לחברה שלי ולחבר שלי בצפון ולפי מה שהסביר לי האח של המחלקה היום שהדופק היה נמוך מהרגיל כי בדרך כלל יש לי80-90 דופק ומאתמול הדופק הוא 64 ולמה במחלקה רגילה אין לי מושג נשמה הלוואי והייתי יודעת 

סליחה שאני מקשה, אבל למה הם שמו את הזונדה מלכתחילה? ואיך הם ידעו שהדופק הרגיל שלך הוא 80? שאגב זה נשמע גבוה לגילך... כי אני עם דופק רגיל של 60+ ואף אחד לא נבהל במרפאה כשראו שהוא 50 וגם לא כשהייתי בבי”ח.. ובזמן שינה הוא יכול לרדת ל40 אבל אף אחד לא יודע ולא טרחתי ליידע.. גם כך מה יעשו אם ידעו? זה לא נראה שזה מעניין מישהו באמת, לכן זה מוזר לי שאשפזו אותך בגלל זה..

אני יודעת שהגעתי לבית חולים הרגשתי שאני עומדת לאבד את ההכרה נשמה אך שרופא בדק אותי ישר הוא אישפז אותי ואני תאמיני לי רק רוצה ללכת מכאן ישר הביתה גם ככה קשה לי  ואני בקושי מתמודדת אם החיים במצב שאני נמצאת בו אף אחד לא יודע מה עובר עלי ומה אני מרגישה ומה עובר לי במחשבות רק על פי בדיקה גופנית ישר החליטו לאשפז אותי ואני עדין מתעקשת שישחררו אותי והם כל הזמן מנסים לדחוף לי אנשור שאני ישתה ואני זורקת את זה כל יום שלוש פעמיים ביום כבר לא יודעת למי לפנות רק ללכת הביתה כבר קשה לי להיות בבית חולים

ניראה לי שכן מיכל הגעתי למיון במצב על הפנים אף אחד כמעט כיום לא יודע מה מצבי אני מרגישה שלאט לאט הגוף שלי מתחיל לקרוס זה כבר כמה ימים מה שאני מרגישה אני בבית חולים משקרת על הרופאים הבטחתי להם שיוציאו לי את הזונדה אני יתחיל לאכול וזה לא קרה האנשור שהם מביאים לי אני שופכת בכיור ואז זורקת את הפחית קשה לי להתמודד אני מפחדת כי אני מרגישה שיקרה לי משהו מזה בסוף מצד אחד אני מודעת לזה מצד שני אני ממש מכחישה את זה ששואלים אם שתיתי את האנשור אני ישר אומרת להם שכן

קשה לי לספר למשפחה שלי כי הם אף פעם לא קיבלו את זה שאני ככה ואף אחד לא מבין אותי אבל ממתי שאחותי נפטרה אני נכנסתי יותר ויותר לזה ולא היה אכפת לי מאף אחד גם לא היה אכפת לי שאני ימות תביני קשה לי אני ברגע זה זועקת לאלוהים שכבר יקח אותי עכשיו גם ביקשתי מהרופאים להשתחרר הם אמרו לי שלא כדאי ואני אמרתי שאף אחד לא יכול להחזיק אותי בכוח אז אמרתי להם שגם בלי מכתב שחרור אני הולכת הביתה אין לי כוח נשבר לי לאו לאט אני מתמוטטת מהחיים מאמי

אני מבינה שאת נסערת ושאת במצוקה, אבל אני קצת מבולבלת. כתבת שד"ר גור לא יקבל אותך למחלקה להפרעות אכילה. אבל מצד שני אני חייבת לומר כי אני לא שומעת ממך שום רצון או מוטיבציה להילחם בהפרעת האכילה. אם כרגע נותנים לך זונדה ומנסים לעזור לך לעלות מעט במשקל ולהתייצב - למה את לא לוקחת את זה בשתי ידיים? ובמה זה יהיה שונה במחלקה להפרעות אכילה? מיכל