ברביעי האחרון ישבנו לארוחת דגים ביתית. רעייתי הייתה שם וחבר טוב א. שמו. א. לוחם לשעבר ביחידה מובחרת, היה באנטבה ובעוד מבצעים מסמרי שיער. כיום חולה סוכרת.
"אני קם כל שעה לפיפי" אמר, "בחלקים של הרגליים אין לי תחושה, יבש לי בפה, אני לא חי".
הדגים היו נפלאים בטעמם. לצידם היה סלט ירוק ומעט טחינה. א. ליקק אצבעות. דיברנו על  מונה וי, והוא הקשיב, בלי סימני התלהבות כלשהם. "מיץ? קשה לי להאמין" אמר. ואז דיברנו על אוכל והוא סיפר איך הוא, בתוקף עבודתו, לא אוכל מסודר ובערב טורף כל מה שבא לו מול העיניים.
הבוקר הוא טילפן. "מיום רביעי אני אוכל כמו שאמרתם לי ושותה כל בוקר מונה וי כמו שאמרתם לי ו..." ופה הוא נעצר לשניה, "ושתדע הלילה לא קמתי. לא היה לי יבש בפה. אני רענן ומלא מרץ כמו שכבר שכחתי שאפשר. תודה".
איזה יום שכולו מתנה...:-)