עברו יומייים מאז הכרזתי באופן לא רשמי שאני נפרד מהאגו שלי, בינתים כמו הקילוגרמים הראשונים לאדם שמן מאוד כך גם המשימות הראשונות "עפות" מעליי כמו שומן מיותר ללא מאמץ מיוחד אך בתור בעל ניסיון שאין חכם כמותו יודע אני כי עדיין לא התחלנו(אני והאגו) ויש עוד הרבה דרך לעבור.

תמיד דרך ארוכה או מסע ארוך מתחילים בצעד אחד קטן. זו לא קלישאה, אני חש זאת כאשר אני צועד עקב בצד בוהן(כן, אני יודע שאומרים עקב בצד אגודל אבל איך זה הגיוני בדיוק?.!...) ואני מנסה לנער מעליי את האגו.

בטח זר לא יבין זאת, מה זה להיפרד מהאגו בכלל? זו חידה ותשובה לי אין...אפילו השאלה לא ברורה לי אך ברמת הרגש והאינטואיציה(כן, גם לגברים יש את החוש הזה...)אני מזהה בכל פעם שהאגו מתערב לי בהחלטות, לעיתים נדמה לי שזה אני, שזה איתמר וזה האופי שלי, אבל זה לא נכון - אני ראה את עצמי כאני ההוא אך מזוקק ומטוהר מכל רגש טמא ומלוכלך וכל אנרגיה שלילית. אמנם בלי רע קשה להעריך את הטוב אך אני שואףלהגיע למצב שאני פועל מתוך אהבה טהורה, רצון לעזור, חמלה וכו'.

בכל שעת כעס אני מנסה לשיר לעצמי חלק מאיגרת הרמב"ן שאותה שר אברהם פריד בין היתר, והמבין יבין(ומי שלא מוזמן לשאול אותי):

"...תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה - שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות..."

בעבודה עם אנשים, נהוג לומר ע"פ הסינים, כמו בעבודת האדמה, הכל קורה במתינות, במתינות הכל קורה מהר.
ואני שעובד כל יום עם אנשים שונים ומשונים מאחל לעצמי למחר שאהיה קרוב לאדמה כשם שאני רוצה להיות קרוב לשמיים.

על היום כבר אין לי חשק לספר(אישתי קוראת לי למיטה...) וגם כנראה לא זכור לי משהו מיוחד אך מחר אשתדל לעדכן מה מצב הטלנובלה...

לילה טוב,
איתמר