בסוף השבוע פורסם בקליפורניה על מקרה בו בקיבה ובריאות של תינוק מת נמצא חיידק (Fusobacterium nucleatum) מרובד החיידקים ("פלאק") מהחניכיים של האמא. למרות שזהו מקרה בודד, ידוע מזה זמן על קשר בין חיידקים ומחלת חניכיים אצל אמהות ובין מצב היילוד.    בשנת 1996 פורסם לראשונה קשר בין מחלת חניכיים אצל אמהות ובין לידה מוקדמת ומשקל לידה נמוך, ובמיוחד בנשים אפרו-אמריקאיות. הטענה, שהקשר הסטטיסטי הזה נגרם מגורמי סיכון משותפים (-עישון, מצב כלכלי-חברתי נמוך וכ"ו) ולא מקשר של סיבה ותוצאה, נדחתה לאחר שמספר מחקרים הוכיחו קיומו של קשר סטטיסטי בין החניכיים לתוצאות לידה ירודות גם לאחר כיול המשתנים האחרים. המחשבה היא אינה שהחיידקים עצמם עוברים מחלל הפה לרחם, אלא שדלקת החניכיים משפיעה על העובר על ידי גורמים דלקתיים המפוזרים בגוף בגלל מוקד הדלקת בחניכיים. הסיפור מסתבך כשמחקרים רציניים אחרים (חלקם ע"י אותו חוקר, Offenbacher, שהוכיח לראשונה את הקשר) מצאו שטיפול חניכיים במהלך ההיריון אינו מועיל בהורדת השכיחות של תוצאות לידה ירודות. המסקנה כיום היא שמצב החניכיים צריך להיות תקין עוד בכניסה להיריון.     ומה על האמא עצמה? מדי פעם מגיעות נשים למרפאה וטוענות ש"בכל היריון איבדתי שן". למרות שמחקרים לא מצאו קשר סטטיסטי בין ההיריון עצמו לאיבוד שיניים, השינויים בהורמונים ובמצב הרוח במהלך ההיריון עלולים להגביר דלקת חניכיים קיימת, וכן לגרום לנפיחות (שפירה) מקומית בחניכיים ("pregnancy tumor"). צריך לזכור שבגלל משכו – חוסר טיפול לאורך ההיריון (ובחודשים המעייפים לאחר הלידה) יכול להיות משמעותי למשנן של האמא. אמנם בטרימסטר הראשון רצוי שלא לבצע טיפול שיניים אלקטיבי (הניתן לדיחוי), ובסוף הטרימסטר השלישי כבר קשה לשבת על הכסא הדנטלי – אבל לאורך כל ההיריון רצוי לבצע טיפול חניכיים (אצל השיננית או הרופא) ולטפל בדלקות קיימות או במצבים כואבים אחרים בחלל הפה, וכשאפשר (בטרימסטר השני ואילך) גם טיפולי שיניים שוטפים אחרים. וכמובן, והחשוב ביותר, להקפיד בבית על צחצוח וניקוי בחוט. והאבא? אנחנו פרסמנו על קשר אפשרי בין מחלת חניכיים ואין-אונות (אצל האבא כמובן J). אבל זה כבר סיפור אחר...