אחד הגורמים העיקריים שמעכבים ריפוי רוחני, הוא הכאב. לכאורה זו תגובה שולית לבעיה כלשהי. בעיה שבמהותה היא מגמדת את עניין הכאב. "בטח שזה כואב. הרי יש לך שם דלקת רצינית, אז למה שזה לא יכאב?" אבל הכאב צורך המון אנרגיה מהגוף, וגם מונע שינה, ומפחית את התיאבון. כך שלא די בכך שהוא מצמצם את יכולתו של הגוף להתמודד עם הגורם לכאב - הדלקת (בדוגמה זו), אלא שהוא גם מונע מהגוף לחדש את מלאי האנרגיה שלו באמצעות מזון ושינה. כאן אין טעם להניח לגוף לרפא את עצמו. במקרים רבים יש צורך לספק לו אנרגיה מבחוץ. להקרין לו אנרגיה.  

כאבי גב הם תופעות שכיחות אצל עצלנים כמונו - אלה שאינם מאמנים די הצורך את שרירי גופם, ובעיקר את הגב. כך קרה גם לעדי, חברי במילואים, שהתכופף לקשור את שרוכי נעליו, ו...נשאר כפוף.
במצב 'בננתי' זה גרר עדי את רגליו אל הקיר, ובעזרתו הצליח להתיישר חלקית, תוך כדי פליטת גניחות של כאב.
החזרתי אותו למיטה, אבל כדי לא להראות 'מוזר' בעיניו, החלטתי לא להקרין לו אנרגיה, ישירות, אלא לסייע לו להפעיל את יכולת הריפוי העצמי שלו. ביקשתי ממנו להגדיר את אזור הכאב. הוא משך את ידו בגניחה לאחור, והצביע לעבר אזור המותניים. פרשתי את חמשת אצבעות כף ידי, ונגעתי קלות סביב אזור זה. "זה תחום האזור הכואב?" שאלתי, "או שהכאב חורג מהתחום הזה?"
הוא 'נאלץ' להתרכז רגע לפני שאישר שאכן ידי 'מכסה' את כל האזור הכואב. המשכתי וביקשתי ממנו: "נסה לשחרר את שרירי הגב שלך סביב האצבעות שלי. סביב כל אצבע בנפרד". הנעתי קלות כל אצבע, והוא ניסה להרפות את שריריו מסביבה, ולשחרר אותם מהמתיחות.
 כשסיים, שאלתי אותו אם אזור הכאב הצטמצם. לאחר שבחן ארוכות את תחושות גופו, השיב שאכן כן. עוצמת הכאב לא פחתה, אבל היקף אזור הכאב הצטמצם.
"בוא נמשיך לחפש את מוקד הכאב", אמרתי, והקטנתי את היקף 'מעגל החיפושים' בכמה מילימטרים.
חזרנו על התהליך הזה מספר פעמים, כשמדי פעם הפסקנו כדי "לשחרר מעט את השרירים". למעשה, הייתה כוונתי לקבע במודעותו את הקטנת תחום הכאב.
בהפסקות עניתי על שאלותיו, והסברתי לו על תהליכי ריפוי עצמי, מבלי להתייחס לכאב הספציפי שלו, שמא יתפתה לנסות ולזרז את הטיפול. מעשה שהוא מרשם בטוח לכישלון.
לאט לאט הלך ופחת הכאב שהקרינה סביבה אותה חוליה 'סוטה'. עדי השיג זאת בכך ששחרר את השרירים שהתכווצו כתוצאה מהכאב הראשוני, שנוצר עקב לחץ על עצב, שנוצר על ידי חולייה שזזה ממקומה. ההתכווצות הידקה את השרירים סביב החוליה, ששימרה את התזוזה ואת הכאב. מין חד-גדיא כזה.
ככל שקטן המעגל, וקרבנו למוקד הכאב - ארך התהליך זמן רב יותר, כי עדי התקשה לשחרר את השרירים הקרובים יותר לחוליה. לבסוף אסף את כל כוח רצונו, ובאנחת רווחה 'חילץ' את החוליה מכבליה. נותר רק מוקד-כאב שסביבו רטטו השרירים בעצבנות – מוכנים בכל שנייה לשוב להתכווצותם האינסטינקטיבית.
"התרכז במוקד הכאב", ביקשתי ממנו. "שמור עליו מנותק ומופרד מהשרירים שסביבו", ומיד הוספתי כשאני ממשיך להקיף את אותו מוקד בחמשת אצבעותיי: "ועכשיו, שמור על רפיון השרירים! אל תזיז אף אחד מהם, והנח לכאב לנוע בכוחות עצמו, ו'לזרום' באיטיות החוצה, אל מחוץ לגב. לאט לאט, בקצב שיבחר לעצמו. אל תנסה לזרז אותו. ממילא זה לא יארך זמן רב". השארתי את אצבעותיי נוגעות בקלילות סביב מקום הכאב, ואמרתי לו: "הנח לו לזרום החוצה, אל תוך ידי, כדי שאוכל לנקז אותו ממך. דמיין לעצמך שזו בועה קטנה של נוזל, צורב מעט, שבכוח עצמה - כמו טיפת שמן בתוך כוס מים, היא מסתננת מבעד לרקמות אל מחוץ לעור. בועה קטנה של נוזל. אל תדאג לשאר. אני יודע איך להיפטר ממנה כשתהיה בחוץ".
כעבור רגע 'העביר' עדי את הבועה לידי, ונשאר משוחרר. בתנועה איטית העברתי כמה פעמים את ידי השנייה על גבו, כשאני מעודד את שריריו לנועקלות ו'לעטוף' את החוליה שחזרה למקומה הטבעי, לבל תעלה בדעתה לחזור לסורה.
לאחר כעשרים דקות עודדתי אותו לקום בזהירות, ולבצע כמה תנועות איטיות, כדי לבחון את גבו. לאחר כשעה וחצי התייצב עם כל המחלקה למסדר-שמירה.
כצפוי נשאלתי למחרת על ידי כמה מחברי: "איך הצלחת לרפא את עדי כל כך מהר?" כיוון שלא רציתי להצטייר כתימהוני, או 'מקובל' של קמעות ושמנים, אמרתי בחיוך מבטל: "היום קוראים לזה ריפוי-רוחני, אבל סבא שלי טיפל כך באבא שלי, כש'נתפס' לו הגב', והוא שלימד אותי. אפשר לקרוא לזה 'תרופת-סבא'".
 
*     *     *
טיפול זה התבסס על שילוב את שני חלקי המוח של עדי, כשלכל אחד מהם נועד חלק בתהליך. החלק הקשה יותר הוטל על החלק-החושב: השתלטות על שרירים שיתכן ומעולם לא פיקד עליהם במודע. זאת ועוד: את 'משימתו' זו הוא נאלץ לבצע תחת 'לחץ נגדי' של כאב. אותו כאב שגרם לחלק-העצמאי לכווץ את השרירים כאמצעי התגוננות ("אתה חש כאב? התכווץ, כדי להגן על החלקים הפנימיים - הקריטיים").
כך שלכל שריר מהשרירים המעורבים בתהליך זה היו שני מוקדי הפעלה: האחד, זה של החלק החושב, שהיה מוחלש מלכתחילה בגלל 'תגובותיו ההיסטריות' לכאב. רק בסוף התהליך, בשלב של 'הזרמת' הכאב החוצה, הפך לפעיל, והפעיל את המוקד השני (החלק-העצמאי) באמצעות אותה 'תמונה' שבנה עדי בדמיונו.
יתכן אמנם שבתהליך הזה השתתפה, באופן משני, גם יכולת הריפוי שלי. לא מן הנמנע, שחלק מהחלשת הכאב בגבו נבעה מכך שהזרמתי לו אנרגיה דרך אצבעותיי. אבל תרומתי לתהליך הייתה משנית. את רוב העבודה ביצע עדי עצמו.