"עדיף להיות רזה ומתוסכלת מאשר שמנה ומתוסכלת". אחד ממשפטי העידוד מבית היוצר של ל', המדריכה האלמותית בקבוצת התמיכה בה השתתפתי לפני שנים. כי הרי מתוסכלת אני כנראה אהיה בכל מצב, זה לא קשור למשקל שלי, זו אני. כמובן שנוח יותר להיות מתוסכלת כשאני רזה. כשאני רזה כל דבר אמור להיות קל יותר. נזכרת בחוה אלברשטיין שמתארת את לונדון כמקום שבו היאוש נעשה יותר נוח.

מדי פעם נכנס לחיינו אדם כזה. אחד שהדברים שהוא אומר הן לא רק ססמאות, אלא אמרות שפר שנובעות מנסיון עשיר בדיוק במצב שבו אנחנו זקוקים לעזרה.

ל' לימדה אותי למשל ש"פיתה זה אוכל של שמנים", ולכן אם אני רוצה לשכוח את ההרגלים הישנים שלי, אני צריכה להיפרד גם מפיתות. היא גם קראה לשוקולד למריחה "משחת נעליים", או "החומר החום הזה", כדי לא לנקוב בשם המפורש. על ההרגל הזה אני לא מוותרת בקלות. גם את השם המפורש אני אומרת ביראת כבוד.

ש ו ק ו ל ד.

אחד המוצרים שיש לו עלי את ההשפעה ההרסנית הגדולה ביותר שאני יכולה לתאר. לא מפחדת משום דבר באותה עוצמה כמו משוקולד. יראת כבוד כלפי הדבר הזה, הכאילו תמים, שמתגנב לתוכי כמעט בלי שאני מרגישה, לגמרי בלי שיש לי הזדמנות או סיכוי להתנגד לו. מרגישה כמו עבודת אלילים. המלכתי את המוצר הזה, את האוכל הזה שיש לו השפעה מאגית עלי, המלכתי אותו ואני מתפללת אליו בכל יום שיעלם, שיעזוב אותי בשקט, שילך לחפש קורבנות אחרים. עזוב אותי. תן לנשום.

הגעתי למסקנה שאני מעבירה את ההווה שלי בלתכנן את העתיד. מה את עושה היום? מתכננת את מחר. מה יהיה כשהפרוייקט יסתיים? איפה אני אעבוד? אבל זה עוד שנתיים וחצי, מישהו בכלל יודע מה יהיה איתו בעוד כ"כ הרבה זמן?אני צריכה שליטה. במשהו. מניחה שזה נובע מהתחושה שלי שאין לי שליטה על האוכל, שהאוכל שולט בי ומחפשת משהו אחר שיחזיר לי את התחושה שאני קובעת מה קורה ולא משהו חיצוני קובע בשבילי. פסיכולוגיה בגרוש, אבל מרגיש לי הגיוני.

עייפתי מהמלחמה. האם אבודה?