במשך הרבה שנים חשבתי שסלחתי לך, בעצמי הרגשתי הרבה יסורי מצפון וחשבתי שזה מעיד על כך שאין לי מה לסלוח.

אבל השנים עברו והתחלתי להזכר ולהעמיד דברים בפרופורציה והפסקתי להתכחש.

התעללת בי. התעללות קשה ואובססיבית. לא יודעת כבר כמה העניין הוא בשליטה שלך וכמה כפייתי... אבל התעללת. העדפתי לדון אותך לכף זכות כי לא יכולתי לשאת בתוכי מחשבה או תחושה כזו. שאדם לו נתתי את חיי, שהיה בן זוגי והפך לאב לילדיי יעשה כאלה דברים בכוונה. רק למען שפיותי בחרתי לא להאשים אותך ולאחר שהחלטתי לברוח, אחרי שאתה לא עזבת אותי-אותנו, דאגת להאשים אותי ולייצר בי המון ייסורי מצפון שממילא היו לי.

אבל אז הייתי באמצע להלחם על חיי במובן הפשוט של המונח. גם עם הרבה ייסורי מצפון לא יכולתי לקחת בחשבון את הלוחמה הפסיכולוגית שלך.

עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן והתפקחות, אני רוצה להמשיך ללכת קדימה ולהשתחרר ממך לגמרי.

אבל יש משהו שמעכב אותי. הצורך הפנימי והעז הזה שתגיד לי שאתה מבין כמה אני סבלתי. שתתן לגיטימציה למצב שהיה, לכמה שעשית לי רע. לזה שכמעט הרגת אותי. שאתה מבין שאני לא אחת שעוזבת סתם ואפילו לא כשקשה. כי היה קשה ולא עזבתי ואתה יודע את זה שחתכתי רק כשהחיים שלי חזרו אליי במתנה.

רק חסר שתגיד את זה, שבעיניים שלך אראה זיק של הבנה.

יכול להיות שזו סתם פנטזיה כזו, רוב הסיכויים שזה מעולם לא יקרה. אבל לפעמים אני חולמת על זה.

על ניצוץ של הבנה במבטך, על שיחת פרידה של בני אדם מתורבתים גם אם זה באיחור של 7 שנים.

הלואי יכולתי לא להזדקק לזה...