כשהייתי בכתה י' למדנו בספרות את השיר של רחל: "פרחי אולי".

לא, אין לי זכרון כל כך טוב, גם כשאני רוצה לא תמיד אני זוכרת. השיר הזה חרוט בזכרוני כי הוא הרגיז אותי. ממש לא הבנתי כיצד מישהו יכול לשמוח ב"אולי", לטפח "אוליים" רבים ואף לתלות את חייו בהם.

לא הצלחתי לרדת לסוף הרגשתה של רחל המשוררת כי "אולי", בהיותי נערה בת 15, היה בשבילי עינוי. בדיוק כמו שהבן שלי לא אוהב שאני עונה לו "אולי" כשהוא רוצה לתכנן לטווח רחוק שלי וקרוב מאוד שלו. הרי להביא הבייתה חבר מחר, לעתים הוא בשבילי טווח מאוד רחוק כשאני לא יודעת מה יקרה בשעה הקרובה ואיך אקום למחרת.

החיים לימדו אותי ש"אולי" הוא בעצם צוהר לתקווה ויד לסבלנות. שאולי מה שלא קורה היום יקרה מחר. שאולי אם לא הצלחתי ולא הספקתי עוד אספיק ואצליח ושאולי בעצם פירושו - תני לעצמך זמן. הכל בסדר איתך, רק הקצב שונה.

כיום אני לא מבינה רק את הבית האחרון של השיר, או "אולי" מעדיפה לא להבין אותו ולהתמקד בשניים הראשונים.

 

 

פִּרְחֵי-אוּלַי

 

עַל עֲרוּגוֹת הַגָּן, בְּנוֹף טָלוּל וָחָם

פִּרְחֵי-אוּלַי גָדְלוּ רַעֲנַנִּים;

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים יָדַעְתִּי לְטַפְּחָם,

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים!

 

וְלַיְלָה בְּלֵילוֹ – זָקִיף עַל הַמִּשְׁמָר

בְּשַׁעֲרֵי הַגָּן לְלֹא לֵאוּת

סַכּוֹתִי עַל צִיצַי בִּפְנֵי רוּחָהּ הַקַּר,

רוּחָהּ שֶׁל וַדָּאוּת.

 

אַךְ הִיא מָצְאָה סוֹדִי וַתַּעֲרִים עָלַי,

אַךְ הִיא שָׁקְדָה מְאֹד עַל גְּזַר-הַדִּין;

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין אֶת גַּן שַׁעֲשׁוּעַי,

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין.