הפוסט הבא הולך להיות מבולגן מבחינה רגשית ואף סותר את עצמו  , 
אבל זה מה שמתחולל אצלי בראש. אל תנסו לחפש פה הגיון. -
---

סבלנות.
צעד אחר צעד , לא לעשות הכל בעת אחת אלא בקצב שלי .
רק כך אני יכולה לצאת מכלוב החרדה בצורה הבריאה ביותר.

 

למה אנשים אחרים לא מבינים את זה?
למה אנשים אחרים חייבים ללחוץ עליי להתשנות כמה שיותר מהר?



למה הצוות בבית הספר שלי היה חייב לעשות לי שיחה על כמה שאני לא מתפקדת ולא בסדר.
וכשנסיתי להתגונן ולהראות להם שיש דברים שאני בכל זאת מצליחה לעשות ,
הם היו חייבים עם מילים ערסיות ,להביא לי אגרוף חזק מידיי לתוך המציאות.
והכי גרוע - זה לדעת שהם צודקים.

 

הרי מה יצא ממני אם אמשיך לוותר ?
אני רוצה ללמוד באוניברסיטה-אבל קשה לי לשבת בשקט בשיעורים
אני רוצה לטייל - אבל אני מפחדת לעלות על אוטובוס.
אני רוצה להיות מוקפת בחברים - אבל אני חוששת כמעט מכל פעילות חברית.
אני רוצה להיות עצמאית - אבל ברוב הדברים אימא שלי מסייעת לי.

איך לעזאזל אהיה אותו אדם מהפכן שרציתי להיות?
איך לעזאזל אני בכלל היה אדם רגיל עם כל ההתנהלות הזאת שלי ?

התחושה הזאת שכל רצונותיי לעולם לא יתגשמו וכל זה רק בגללי קשה מאוד.

 

ולא .
בשום אופן ,
אני לא אוותר ואתן שישלחו אותי לאיזה מסגרת "שיקומית" . 
אני לא אגיע למצב הזה, אני מסוגלת בעצמי !
אני אראה לכולם שאני מסוגלת! 
אני לא נכה !!!! ואל תתייחסו אליי כזאת !! 
ומחרמים אף אחד לא נבנה ! 
(אבל אל תנטשו אותי לבד בשדה הקרב , תעזרו לי , ואולי גם תראו קצת רחמים)

 

 

אני פתחתי לעצמי כל מיני מחשבות בראש ,
כיאלו יש לי את הכוח להשיג את כל שארצה אם אשקיע,
והם פתחו לי את העיניים באופן אכזרי לכך שהחיים שלי בעצם הם ריקים מתוכן . 
הם ריקים כי אני לא ממלאה אותם בשום דבר.
ואני לא ממלאה אותם בשום דבר כי אני מפחדת .



אז נכון שאני עושה דברים בשביל להתגבר על הפחד , 
כמו להחשף לאט לאט לכל אותם הדברים שנמנעתי מהם.
אבל בא לי לעשות את הכל בבת אחת , להראות לכולם שנצחתי.
אבל זה לא ריאלי, הקצב שלי יותר איטי , אבל בכל זאת יש קצב.

 

אבל יש לחץ מבחוץ - מבית הספר, מהמשפחה , מהחברים  , 
שאני "אקח את עצמי בידיים".
אבל אני עושה את זה !!! באמת שאני כן ! 
זה שאתם לא רואים את זה ,
וחייבים להרעיל לי את המחשבות האופטמיות שיצרתי לעצמי עם כל הדרישות שלכם ,
זה רק גורם למה שאתם לא רוצים שיקרה לקרות -
שמרוב הלחץ שלכם אני אפסיק לעשות הכל ופשוט לא אתקדם יותר.
וזה המצב בו מצאתי את עצמי עכשיו.

יש לי את הלחץ הזה בעיקר כי יש בי צורך ש"כולם יתפלאו ממני"
אם לא הייתי מייחסת חשיבות לאחרים , לא הייתי ממהרת לשום מקום ועושה זאת בקצב שלי.
למה אני חייבת להיות כל כך רגישה?! 

מה אתם חושבים , שאני לא יודעת שחלק מהתנהלות שלי לא בסדר?
אתם חושבים שאני לא מודעת לקשיים שלי ולא מנסה להאבק בהם ?
נכון שאסור לחיות באשליות , אבל אלה רק אשליות זמניות שאני מודעת לכך שהן אשליות,אבל הן נותנות לי כוח להמשיך את המסע שלי ,הן המוטיבציה שלי בנתיים.
והן עתידות להיות המציאות אם לא תפריעו לי להשקיע.
בבקשה אל תמהרו לנפץ אותן לרסיסים.


תנו לי לנהל את המלחמה שלי בשקט , ואל תתערבו עם מילים ביקורתיות רעילות.
אני גם ככה שונאת את עצמי על כל הדברים האלה שעשיתי ושלא עשיתי ,
אני לא צריכה עוד שמן למדורה הזאת מבחוץ.
 

זה אנושי לוותר מידיי פעם לעצמנו ,
אני צריכה להבין שמותר לי לוותר מידיי פעם מבלי להרגיש שכל וויתור שעשיתי הוא חורץ גורלות ונוראי ביותר.
אבל זה קשה שכל כך הרבה ביקורות/דרישות/האשמות מופנות כלפייך.
 


ראיתם בעצמכם למה זה מוביל , אתם בעצמכם רואים איזה מאבק מתחולל פה ביני ובין עצמי בכתב.
וכמה רגשות מוצפים פה עד שלא ניתן להבחין במה שאני באמת רוצה.
וכשלא כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו באמת רוצים , אנחנו לא יודעים באיזה דרך ללכת.