מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

הפרעת אכילה- החברה הכי טובה והאויבת ...

מאת אני1986
18/12/12 21:57
963 צפיות

או קי, אז היום הראשון עבר. מלווה בהמון פחדים וחששות. קשה לי. קשה לי עם אובדן הפרטיות, קשה עם האוכל והכאבים. אני אוכלת מזון שלא אכלתי המון זמן. והבטן.. אוי הבטן, קשה וכואבת,  ממש כמו מצב רוחי ברגע כתיבת שורות אלה. באתי עם כוונות טובות, באמת באמת.. להבריא ולעשות זאת על ידי התנהגות טובה. באתי להשיב את חיי למסלולם, אבל לאחר יום טעון שבעצם התחיל אתמול כי בלילה לא הצלחתי לישון ואחרי סבב בין רופאים, אחיות ויתר אנשים שאיני יודעת מה תפקידם בכוח המטרה נראית רחוקה שנות אור.. אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. הצוות קשה, נדמה כרוצה לדכא אותי (אני לא מספיק מדוכאת?). אחות אחת אומרת דבר מה ואחות אחרת סותרת אותה. אוף לא ברור לי מי נגד מי במקום הזה. הפחדים והחרדות רק הולכים ומתעצמים. וכעת נוסף להם הפחד מקבלת אינשור (חלילה וחס) רק כי הנחתי יד אחת על השולחן או כי פיסת מלפפון עלובה נפלה לי בטעות על הריצפה. אני תוהה, עונש לא אמור לקבל מי שחטא בזדון? למה הדיקטטורה למי שבא מרצון ורוצה להחלים.

התקשרתי לאמא, בכיתי שאני רוצה הביתה. (כזו תחושת כישלון). אני מתגעגעת אליה כאילו שלא "בילינו" את רוב הבוקר ביחד.

אני רוצה את המיטה שלי, את הכלבה שלי, ניחוח הבית שלי ובעיקר, את הפרטיות שלי.

 אמרו לי שלא יהיה קל. ובכן, צדקו..  אני מקווה שהתקופה הזו תעבור במהרה ושאצא מפה עם איזו תובנה.

אני יודעת שהפוסט הזה מלא בשליליות אבל כך אני מרגישה כרגע. ניסיתי לצחוק היום, ניסיתי לקחת את זה בקלילות אבל מילה אחת לא במקום מאיזו אחות יכולה לשבור..

אני מקווה שילך וישתפר. אני באמת מקווה.

לילה טוב. אבל באמת שיהיה טוב.

 

תגובות

אפרת_זיו
19/12/12 12:33

מעולה שאת כותבת תפרקי הכל הכל בלי לעשות חשבון לאף אחד

וכמובן בהצלחה!

just-me
19/12/12 17:27

התחושות שלך לגיטימיות ולנורמליות לגמרי.

כל אחת שנכנסת למחלקה מרגישה בדיוק כמוך. לא משנה כמה מוטיבציה ורוח קרב יש לפני, המחלקה היא לא מקום קל ונעים לשהות בו. ואין ספק שהימים הראשונים, בפרט של אשפוז ראשון, הם הלם. וקושי, כאב, פחד, ייאוש ורצון לברוח.

יקירה, אל תיבהלי מהתחושות שלך. הן טבעיות והגיוניות. בסופו של דבר את חולה ונמצאת במקום שלוקח ממך את השליטה, מונע ממך לעשות את כל מה שאת רגילה ורוצה ו"כופה" עלייך להתנהג לפי כללים נוקשים ומנוגדים לגמרי לכל מה שהנפש שלך מבקשת ממך.

התנאים לא קלים, גם לא המשמעת והמשטר. ויש גם אחיות שאין בהן את הרגישות המספקת והן לא מעניקות יחס הולם. אבל!!! יש גם אחיות אחרות. וכוח עזר ופסיכולוגים. הצוות מורכב מהרבה אנשים, ביניהם גם אנשים מדהימים וחמים. ואת עוד תגלי אותם, אם תתני לעצמך ולהם את ההזדמנות.

עם הזמן התחושות שלך יתבהרו. הקושי לא ייעלם לגמרי, כמובן, אבל את תסתגלי, תכירי את הבנות וזה יהפוך לשגרה פחות מאיימת.

מאחלת לך המון הצלחה. את במלחמה על החיים שלך, אל תוותרי!!!

מיכל-אפק
19/12/12 17:56

הימים הראשונים הם תמיד קשים!!

אלה ימים של הסתגלות, של היכרות, של למידה.

תני לעצמך שבוע ימים של חסד, שבוע ימים מותר לך והגיוני שתרגישי געגוע אל הבית והמוכר.

אני מבטיחה לך שעוד שבוע תרגישי אחרת.

אפרת_זיו
19/12/12 20:35

הי יקרה,

מכירה את אובדן הפרטיות והכמיהה הביתה באשפוזים.

יש כמה טריקים שאת יכולה להסתייע בהם: 1. לבקש מהמשפחה להביא לך מצעים מהבית. זה כיף עם הריח של הבית. כנל כמובן מגבת סבון וכו.

2. לגבי התחושות והכאבים חשוב מאד מאד ליידע את הצוות. וזה אכן מעצבן שאחד אומר איקס והשני ווי. נסי לאתר מישהו מהצוות שאת מרגישה חיבור איתו יותר מהאחרים.

3. והכי חשוב אמונה. בעצמך וביכולת שלך ובמטרה. את לגמרי בדרך!!

אני1986
19/12/12 20:56

דאגתי לכל הפריטים מהבית. להרגיש תחושת נעימות עד כמה שניתן.

לא ניתן להתחבר לאף אחד מהצוות פה. אני לא מורדת, עושה מה שאומרים לי, אוכלת וסובלת ועם זאת היחס נוראי. נוראי!!!

 

איך בדיוק אשתף את אחד מאנשיםן הצוות אם עוד לא הצמידו לי פסיכולוג, מתאם ודיאטנית?

הגעתי אתמול, אני בשוק. מן הסתם שאני צריכה לדבר עם מישה.. ומה התשובה הייתה "במהלך השבוע בד"כ מצמידים" לא נותנים תשובות ברורות, הכל נותר באויר.

לא לזה באתי, באמת שלא....

מיכל-אפק
20/12/12 20:29

תפני את תשומת ליבם שאת זקוקה לצוות טיפולי וטרם קיבלת.

זה בדרך כלל לוקח שלושה ארבעה ימים עד שהטיפול מתחיל.

ויש לך סיבה.

נותנים למטופלת כמה ימים לראות שהיא לא בורחת, רוצה להישאר ורוצה את הטיפול..

אבל זה בסדר ולגיטימי לבקש שימנו לך צוות כבר עכשיו.

בהצלחה

אני1986
אני1986