התנגדותו של דורון נשר לאישפוז במהלך אירוע המוחי בו לקה, וסירוב צוות מד"א לאשפזו בכפיה מחדדים את השאלות מהן השלכותיו של אירוע מוחי על יכולת השיפוט ובקורת המציאות של החולה, ושל מי האחריות לקבל את ההחלטה על הטיפול בחולה ולהציל את חייו?   ניקח לדוגמא חולה שסובל משבץ לב. צוות מגן דוד אשר יוזעק לטפל בו, יגיש מיד את הטיפול הראוי, אם החולה בהכרה, סביר להניח שלא יתקל בכל התנגדות לטיפול. אם אינו בהכרה – אין כאן שאלה. אך משנעצר הקריש בכלי דם למוח, קשה לאמוד את מידת יכולת החולה לקחת אחריות על המשך הטיפול. גם עם יוזעק פסיכאטר לתת חות דעת על כשירותו של החולה לקבל החלטה, אין בידו הכלים הנוירולגים לאמוד אותה. ובנתיים, שעון הזמן אוזל!   מרגע בו מתחיל התקף אירוע מוחי, יש חלון הזדמנויות צר של 4.5 שעות בלבד במסגרתו ניתן לטפל בתרופה ממיסת קרישים אשר מצילה חיים ומונעת נכות, או לחילופין, לבצע ניתוח לשליפת הקריש מהמוח.  כל דקה היא קריטית. איחור באישפוז ובקבלת טיפול רפואי דחוף גוזר על החולים מוות או נכות קשה ואיומה.    לאחר אירוע מוחי מתים בכל דקה 1.9  מליון תאי מוח, ולכן הזמן= מוח!   במדינת ישראל אשפוז כפוי מוסדר בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 ומתייחס להתקפים פסיכוטיים בלבד. במצב של אירוע מוחי, פעמים רבות החולה אינו מבין את גודל הסכנה הנשקפת לו ו/או אינו מסוגל לתקשר כראוי עם סביבתו,  על כן אין מקום לתהליך של דיון עם החולה במטרה לקבל הסכמתו ויש לתקן את החקיקה כך שתאפשר לצוות מד"א לאשפז אותו גם בניגוד לרצונו, מדובר בדיני נפשות!   15,000 אנשים בישראל נפגעים מדי שנה משבץ מוחי, כ- 25% מהחולים נפגעים מתחת לגיל 60, יותר מ- 70% מהנפגעים מגיעים לביה"ח באיחור.   עמותת נאמן, עמותת חולים נפגעי אירוע מוחי, משקיעה מאמצים ומשאבים כדי הגביר את מודעות הציבור הרחב לסימני אזהרה המעידים על התרחשותו של אירוע מוחי ומדגישה את חשיבות הפינוי באמבולנס. אולם, אם ידיהם של הפרמדיקים כבולות ע"פ החוק היבש והם אינם מפנים חולים חסרי ישע, הרי שכל מאמצינו למניעת מוות ונכות נדונים מראש לכישלון.   העמותה מגוייסת לפעול לשינוי החוק הקיים וכן להמשיך לפעול למניעת המחלה ולשיפור השיקום ואיכות החיים של הנפגעים ובני משפחותיהם.     פנינה רוזנצוייג, מנכ"ל העמותה