איפשהו במהלך קיומנו, בשלב בו התפלגו תאינו לאברים-אברים, קיבלנו גם את רוח החיים. גם היא התפתחה כמו שאר אברינו, ממצב של קיום סתמי, להתהוות תחושות ויכולת להגיב על אי-נוחות, ובהמשך גם יכולת חשיבה. אמנם אז עוד לא יכולנו לפתח את הדרך להתחמק משיעור התעמלות או ממבחן בחשבון, אבל הזרמים שבמוח הוכיחו שאנחנו חושבים. כלומר: המוח כבר יכול היה לפעול ולייצר זרמים. והוא פעל כי 'משהו'  - מין 'גנרטור נסתר' יצר אנרגיה כלשהי שהפעילה את המוח, שהקרין זרמים, שנקלטו במכשירי מדידה חיצוניים.

ה'גנרטור' המסתורי הזה נקרא: "חיים".   
ארבעת הגורמים: הגוף הפיזי, הנפש, הרוח, והנשמה – מחוברים יחד כל עוד האדם חי. לאחר מות האדם, 'נפרד' האני-העליון / הנשמה משלושת הגופים האחרים וממשיך להתקיים במקום אחר, עד שיתחבר לגוף אחר. לראייה: כל זיכרונות הגלגולים שמצטברים ב'אני העליון' ניתנים לשחזור באמצעות טכניקות שונות, כמו: היפנוזה, או 'דמיון-מודרך' (שיכול להיות מגובה על ידי פוליגראף, וכדומה לו).
לעומת זאת, אין לנו ידיעה מוכחת אודות מה שקורה לאנרגיית-החיים, לאחר המוות. יתכן והיא 'קצה המסוף' של הנשמה 'כלפי' העולם הגשמי. אם לא כך הוא, אני נוטה להאמין שההשקפה המדעית הגורסת ששום דבר אינו הולך ל'איבוד מוחלט' בטבע, חלה גם על אנרגיית-החיים, וזו הופכת לאנרגיה אחרת.
בין הפעלתו לכיבויו של הגנרטור הזה אנחנו אוהבים, רבים, עושים (מעט) מעשים חשובים, אפילו נאצלים, וביניהם המון שטויות. מעטים מאוד נותנים את דעתם לאותו גנרטור המאפשר להם "להיות" ו"לעשות". ומה שבא בקלות – הולך בקלות אז בואו ונבזבז את המתנה הזאת בקלילות ובחוסר מחשבה. זוהי מתנת חינם.
 
בין מטבעות הלשון השכיחות בעידן שלנו, תופס מקום של כבוד המונח המעורפל 'איכות חיים'. אלא שלא רק תפיסת המונח 'איכות' משתנה מאדם לאדם, אפילו הגדרת ה'חיים' (כלומר: כל מה שמעבר לקיום עצמו) אינה אחידה. אז מה הפלא שחיבור שני מושגים אלה אך מכפיל את הבלבול? אדם אחד רוצה למען איכות חיו: אוויר נקי, מים צלולים יותר, ומזון טבעי. שני, לעומתו, מודד את איכות חייו בהתאם למספר הסרטים שהוא רואה בשבוע. שלישי מודד את איכות חייו ביחס הפוך לכמות הלכלוך שסביבו, ויש לי שכן שמודד את איכות חייו לפי מספר הדציבלים שהרמקולים מסוגלים להפיק מהמערכת שלו. לעומתם, נזיר בודהיסטי המחזר על הפתחים, שאינו קושר את איכות חייו בשום גורם הניתן למדידה. נראה שבצניעותו, הוא שבע רצון מעצם השכנת שלום בין עולמו הפנימי והחיצוני.
גם אם נאמר בהכללה, שאיכות-חייו של האדם מתבססת על יכולתו לממש את צרכיו הפיזיים והרוחניים, נגלה שטווח הגדרת הצרכים הפיזיים, נע בין: השגת הצרכים המינימאליים הדרושים לקיים את הגוף, ועד למקסימום הנדרש להאבסתו. לפיטומו עד כדי הרס עצמי.
גם הגדרת הצרכים הרוחניים מתפרשת על פני תחום רחב. הסיבה לכך, לדעתי, היא שחלקים מסוימים בתרבותנו גורמים לאדם להתעלות רוחנית, זמנית, מה שגורם לנו לבלבל לעיתים קרובות בין 'תרבות' לבין 'רוחניות'. אולי אבהיר זאת כך: אדם שעבר תהליך של 'התעלות נפשית' באולם הקונצרטים, ומיד בתחילת הנסיעה הביתה הוא מקלל בלבו את הנהג שלפניו, הייתי מגדיר אותו בעדינות כ"מי שלא הפנים רוחנית את החוויה שכבר החלה להיטשטש בזיכרונו".
אז איך בכל זאת מודדים 'רוחניות?'
לדעתי, אחד המדדים הבסיסיים לרמתו הרוחנית של האדם, הוא יכולתו לרפא את עצמו. יכולת זו משקפת את החיבור החזק שבין הרוח לגוף. הדגש כאן הוא על 'חיבור' ולא על 'שליטה' בגוף, כמו זו המושגת על ידי הפקירים, המדכאים את צרכי גופם ונטיותיו, למען תוצאה כלשהי שהציבו לעצמם.
                       
הנחת המוצא בריפוי רוחני, היא שהגוף יודע לרפא את עצמו בכוחות עצמו, גם ללא כימיקלים וסמים. הוא עושה זאת ללא הרף, במשך כל שנות קיומו, שלוש מאות ששים וחמש יממות בשנה. אלא ש'שיקוליו' לגבי קצב הריפוי, לא תמיד תואמים את צרכיה ורצונה של הנפש. יש מצבים שבהם אנו נאלצים לגייס למאבק זה את כל עוצמתנו הרוחנית כדי לזרז את הקצב, וככל שעולה רמתנו הרוחנית, גדלה גם עוצמת מאבקנו במחלה, ומניבה תוצאות טובות ומהירות יותר. ))
לפעמים נחוצה גם עזרתו של מרפא רוחני 'חיצוני', כדי להוסיף לגוף אנרגיה, ליצירת חומרי ריפוי שינותבו למקום המבוקש, ולקצר בכך את תקופת ההחלמה. יש גם מקרים בהם נדרש שינוי באורח החיים של החולה - מקרים שבהם הגוף מאותת באמצעות כאב, עייפות קיצונית או סימפטום של מחלה בלתי מוגדרת, על הצורך הדחוף בשינוי כמו: מנוחה, צום, וכ"ו.
מכאן אנו מגיעים למדד נוסף באשר לרמתו הרוחנית של האדם: הכושר להסתגל לשינויים מגבילים, או ללחצים מכל סוג.
 
הדרך הקלה ביותר לפיתוח חוסן רוחני, היא הדרך הארוכה - דרך הלמידה. בניגוד לתורות הגורסות שהחוסן הרוחני מושג ידי דיכוי הגוף וצרכיו, אני אישית מעדיף חוסן רוחני שהוא תוצאה של לימוד והפנמת ידע רוחני, של הבנת אמיתות החיים, והתהליכים הפנימיים שעוברים על בני האדם. ככל שנבין יותר, כך נהיה מוכנים יותר, ומופתעים פחות מתהפוכות בלתי נמנעות שיתרחשו בחיינו.
 
כשאדם רוחני מגיע למצב של נכות, למשל, הוא מקבל בקלות רבה יותר את עובדת מצבו, ומשלים איתה, מתוך ידיעה עמוקה ש'הוא', זה לא רק הגוף,ושהנכות היא עובדה. חלק מתהליך חייו הנוכחיים. כלומר: כיוון שהגוף כולו הוא רק חלק ממהות גדולה יותר, ליקוי באחד ממרכיביו אינו מצביע על ליקויים נוספים אחרים, ולפעמים – ההפך הוא הנכון. כמו העיוורים השומעים טוב יותר.
כלומר: רמה רוחנית נאותה מסייעת לנו גם במצבים שהם הפוכים מהתמודדות. כמו קבלה והשלמה עם שינויים בלתי נמנעים. יכולת זו לאמץ דרכים חדשות נובעת מההכרה שניהול חיי שגרה ממכרת הוא שגיאה. בתהליך של השתנות, כל דרך תהיה טובה כצעד ראשון, ובלבד שתרחיק אותנו מגורמי ההתמכרות. בין אם מדובר בהתמכרות לרעיונות, לחפצים, או לאורח- חיים. יחסינו לכל אחד מאלה ולעוד רבים אחרים, מחייב סריקה תקופתית שבה נבדוק אם לא דבקה בנו בשגרה מחשבתית או התנהגותית.
 
שורה ארוכה של התמודדויות נפשיות שלנו נובעות משינויים שנעשו בחיינו, על כורחנו. כמו משברי נטישה של אהוב, שכול, משברי גירושין, שינויים לרעה בתפקודי הגוף בעקבות ניתוח, תאונה, או הזדקנות, ועוד רבים. המכנה המשותף לכל השינויים האלה הוא המהפך שהם מביאים לחיינו. מהפך שמחייב אותנו לשנות משהו ממהלך חיינו או בתפיסתנו אותם, ולאמץ לעצמו תפיסת חיים חדשה. בדומה להחלפת זוג נעליים ישן ונוח, אך שחוק - בזוג חדש ולא מותאם עדיין. על האדם לעבור תהליך שכרוך בחוסר נוחיות, ואפילו כאב, עד שהנעל החדשה תותאם לרגל. כדי לאמץ לנו 'הרגל חדש' של התנערות מהרגלים קבועים, עלינו להתגבר באורך רוח על קשיי התאמה. כלומר - זמן. "הזמן" אמנם, "מרפא את הכל", אבל משך ה'ריפוי' תלוי ברמתו הרוחנית של המתרפא.
השתחררות מהרגלים דומה להסתגלותו של אסיר משוחרר, לחיים בחוץ. בתחילה הוא ממשיך להתעורר בשעה שהרגילו אותו, והרעב מתעורר אצלו בדיוק לפני שעות הארוחה בכלא. אבל עד מהרה הוא מפתח לעצמו אנטי-הרגלים, לפחות כדי לחוש בעזרתם שהוא חפשי.
 רק אדם חופשי ברוחו מסוגל לנהל את אורח חייו האמיתיים, לפחות בגבולות אפשרויותיו.