שתי תוכניות במקביל, וחסרות קשר האחת לשנייה, אמורות לעזור לי לשקם את המעי שנותר לי, שני מטרים בסך הכל. האחת, כוללת טפטוף איטי, תמידי, של אוכל מפורק ישר לתוך הקיבה, כדי לגרות באופן בלתי פוסק את רירית המעיים והתאים וכך "להזכיר" למעים את תפקידם. אקרא לה "התוכנית הראשונה"; ו"התוכנית השנייה": עמידה על דיאטה מבוקרת של תזונה יחדיו עם נטילת גלולות, שתים עשרה במספר, כל יום. התוכנית הראשונה, אינה נתמכת במחקרים רפואיים במצבי, כך חוזרים ואומרים לי רופאי התזונה המטפלים בי. רק אמונתו של רופא כריזמטי, ראש מחלקת טיפול נמרץ, שתחת ידיו היה לי הכבוד להשתכן לא מזמן, ושלטענתו "יש לו נסיון רב בנושא", הגם שנסיון זה אינו על בסיס חולים כמוני (שמעטים זכו לסיבוכים דומים), וכמובן, תקוותי שלי, גורמות לי להמשיך להסתובב עם זונדה בצבע צהוב זוהר על האף כבר חודשיים וחצי, ולהתחבר בכל הזדמנות לעמוד שאליו מחוברים התזונה המפורקת ומכשיר הטיפות, האמון על הכמות שאני מקבל ישירות לתוך הקיבה. התוכנית השנייה גם היא לא נתמכת במחקרים רפואיים. היא ניתנה בכלל ע"י רופא טיבטי שמבקר בארץ כל מספר חודשים, וגם היא מן הסתם נסמכת על אמונתי/תקוותי. הדיאטה קשה. בשל בחילות חוזרות, קשה לי למצוא מה אני יכול לאכול, שלא לומר נהנה לאכול. מגבלות נוספות שהוצבו ע"י הדיאטה האמורה מצמצמים עוד את המבחר ממנו אני מנסה למצוא נקודות אור, בדכדוך ובאפילה שאליה אני נופל, חדשות לבקרים, בשל ההתקדמות האיטית בתהליך ההחלמה. אז אני מוצא את עצמי בחיפוש מתמשך אחר מתכון לארוחה הבאה, או בסופר טבע התורן למצוא מאכלים "אחרים", חדשים, שגם יגרמו הנאה וגם יפלו במסגרת "המותר". הכדורים הטיבטים מהווים אתגר בפני עצמו. שלושה במספר בכל פעם, והתקעות חוזרת בוושט. בכל מועד לקיחת כדורים, אני מעמיד אותם מולי, לפעמים בשורה ולפעמים בעיגול, כמנסה לצפות האם יעשו בעיות הפעם. מנסה לרכז את המחשבה במשהו אחר תוך כדי בליעה, וברוב המקרים נכשל בכדור השלישי שמתעקש להצמד לדפנות הוושט ולא לרדת לאורכה. אין לי טענות אליו. זה לא שהותרתי לו הרבה מקום להבלע, עם הזונדה מצד אחר ובלוטת התריס המוגדלת ולוחצת על הושט, מצד שני. וזה לא שכרגע תזונתי נסמכת על שני אלה – הזונדה או האוכל מהפה. בשל בעיות הספיגה אני מחובר בנוסף לתזונה דרך הוריד, אליה אני מתחבר מידי לילה (בנוסף ליתר החיבורים, הכוללים את הזונדה והקטטר), ועיקר כוחי, ולמעשה המשך חיי, נסמכים עליה.

ולחשוב ששתי "התוכניות" הללו הן "בחירה" ולא כורח למצבי הבריאותי כרגע. גם אני עומד לעתים ומשתהה נוכח עוצמת כח הרצון. הרצון לחיות.