רוב המחלות הנוירולוגיות הכרוניות מטופלות על ידי תרופות. לדאבוננו ברוב המקרים הטיפולי הינו בעיקר תסמיני ואיננו בעל פוטנציאל לריפוי ואף לעיכוב מהלך המחלה. במצבים סלקטיבים ניתן להציע גם טיפול התערבותי נוירוכירורגי בעיקר  בחולים הסובלים מפגיעה ניכרת באיכות החיים ואינם מאוזנים על הטיפול התרופתי המיטבי  ביותר.

אחת ההתקדמויות הדרמטיות בטיפול במחלת הפרקינסון הינה השתלת אלקטרודה תוך מוחית בהליך ניתוחי. האלקטרודה מושתלת בגרעיני הבסיס במוח, לרוב בגרעין הסב-תלמי ושולחת אותות חשמליים לאיזור הסובל ממחסור בנויורטרנסמיטור דופמין על רקע התהליך הניווני במחלה בפוגע בנוירונים ( תאי עצב) המייצרים דופמין ומצויים באיזור בגזע המוח בשם הגרעין השחור. הקוצב עצמו מושתל לרוב מתחת לעור בבית החזה . ניתן לשלוט בקיצוב החשמלי  מבחוץ וכך להגביר או להפחית את הקיצוב החשמלי. כמובן שרק מיעוט החולים עשויים להרוויח מהטיפול הכירורגי. המועמד האופטמלי צריך להיות צעיר יחסית, מגיב לטיפול בתכשיר הכוללים דופא וסובל ממחלת פרקינסון ראשונית ולא ממחלה השייכת לקבוצת הפרקינסון פלוס.

גם במחלת האפילפסיחה חלק מהחולים עשויים להרוויח מהתערבת כירורגית. כמובן שהחולים צריכים קודם לניתוח  לנסות טיפול תרופתי  ושילוב של מספר תכשירים ניגדי כיפיון. במידה והחולה איננו מאוזן תחת הטיפול וקים מוקד אפילפטוגני המזוהה בבדיקות הדמיה וEEG כגורם להתקפים הכיפיונים ניתן  לשקול ולהסיר אותו בניתוח כאשר לא נראה שהתערבות תגרום לניכות נוירולוגית שארתית.

כמובן שהטיפולים הכירורגים טומנים בחובם סיכונים כגון זיהומים,דימומים ותופעות לוואי נוספות ולכן יש לשקול בקפידה עם הנוירולוג המטפל את מאזן רווח מול סוכיון ולבחור את החולים בזהירות. עם זאת,  הניתוחים עשויים לעיתים להציע פתרון יעיל ואיזון של המחלה כאשר התרופות אינן יעילות או כאשר הן גורמות לתופםעות לוואי קשות מדי.