להרגיש בבית, להשאר בבית הטיפול בציבור הקשישים מערב שיקולים משפחתיים, מוסריים, רפואיים וכלכליים, ולעיתים נוצרת התנגשות בין הערכים השונים מה שמקשה מאוד לקבל החלטה. יש מצבים בהם אנחנו נאלצים לכפות על קרוב המשפחה המבוגר טיפול הכרוך בסבל, כי זה הדבר המומלץ מבחינה בריאותית. לעומת זאת יש מצבים בהם אנחנו מחליטים למנוע מהם טיפול, כי זהו רצונם, ואנחנו עושים זאת למרות הידיעה כי בכך אנחנו עלולים לקצר את חייהם. ולעיתים אנחנו נמנעים מלעשות את הדבר הנכון, לצערנו, רק בגלל שמדובר בעלות כספית שאנחנו מתקשים לעמוד בה. אבל מסתבר שלעיתים, דווקא כשכל השיקולים מכוונים לאותו כיוון, יש מי שפועל במגמה הפוכה. המאמר שפרסמתי בשבוע שעבר באתר TheMarker זכה לתגובות רבות מצד גורמים מקצועיים, קהל המשפחות ו"סתם" הקהל הרחב. הדברים עסקו ביוזמתו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, לרפורמה שתכיל בין השאר אפשרות להענקת סבסוד אשפוז סיעודי בשווי אלפי שקלים. 18 שקלים, זו התוספת למס שישלם כל אחד מאיתנו, וכסף זה יושקע בין השאר בהרחבת והוזלת האשפוז הסיעודי לציבור הקשישים. למי שלא זכה לקרוא, הנה הקישור למאמרי:http://www.themarker.com/news/1.1736708יוזמתו של ליצמן מבורכת, לכאורה. הרי מה טוב יותר מהאפשרות להעביר את אבא או אמא לבית אבות, ברגע שהם הופכים לסיעודיים? אלא שלא תמיד צריך למהר ולהוציא את הקשיש מביתו. במקביל לאפשרות האשפוז הסיעודי קיימת גם האופציה של התאמת והנגשת המבנה לצרכי המבוגר והשארתו בבית לעוד מספר שנים, עד שיש צורך רפואי באשפוז. בואו ננתח את הדברים מכמה זוויות, ונתחיל דווקא מההיבט הכלכלי: עלותו של אשפוז סיעודי היא 12-15 אלף שקל בחודש, או 140-180 אלף שקל בשנה. לעומת זאת, עלות הנגשת הבית לצרכי הקשיש היא כ-40 עד 100 אלף שקל, תשלום חד פעמי כמובן. בהיבט הכלכלי, אם כן, נכון יותר להשאיר את הקשישים בביתם, תוך התאמת הבית לצרכיהם החדשים. מבחינה רפואית, קיימים מחקרים רבים שמעידים על כך שהדבר הנכון עבור הקשישים הוא להשאר בסביבתם המוכרת בבית. יציאה מהבית לטובת דיור מוסדי כמו בית אבות, דיור מוגן וכדומה גורמת במקרים רבים גורם להידרדרות במצבם הבריאותי בגלל חשיפה מוגברת למחלות, סיבות חברתיות, קשיים חדשים של התמצאות וסיבות נוספות. כולנו מכירים דוגמאות להידרדרות מהירה במצבם של קשישים, ברגע שמוציאים אותם מהסביבה הטבעית והמוכרת שלהם. מבחינה משפחתית, יש מחקרים רבים המוכיחים כי הוצאת הקשיש מביתו היא נקודת שבירה אצל קרוב המשפחה התומך בו. במחקר על קשישים בעיר ובקיבוץ נמצא כי בתהליך השמתו של הקשיש במוסד נוצר עימות רגשי וערכי בין הקשישים לתומכיהם. הקשישים תפסו את מערך היחסים עם התומכים בצורה פחות חיובית מאשר ילדיהם, וחשו כעס ותסכול לגבי רצונם של הילדים בהשמה במוסד. הילדים לעומת זאת, גם אם סברו כי "עשו את הצעד הנכון" בהפניית הזקן למוסד, הרי ככל שמערכת יחסיהם עם הוריהם הייתה טובה יותר לפי תפיסתם, הם חשו רגשות אשם וחרטה רבים יותר (לבנשטיין ורחמן, 1995).  האם אנחנו רוצים ליצור מצב שבו בני המשפחות מוציאים את קרוביהם הקשישים מבתיהם רק בגלל שזה המסלול היחיד שהמדינה מסבסדת? התגובה של דנה ד. למאמר ב-TheMarker נותנת תשובה ברורה, ואיתה נסיים: "הכתבה הזו מחזירה אותי לימים שטיפלנו באימי ז"ל, כמה עוגמת נפש וכאב בחוסר יכולת שלנו לטפל בה בבית כראוי. משרד הבריאות לא רצו להשתתף בעלויות כי היה לה בית של 100 מטר, לא יכולנו להוריד אותה במדרגות, הרגשנו שאנו כולאים אותה בתוך ביתה ולכן העברנו אותה למוסד... על זה אני הכי מצטערת, למרות שטענו אחרת אין לי ספק שהלכה לעולמה בגלל הניתוק מהמשפחה והבדידות שמצאה במקום החדש. עכשיו רק נותרו הזכרונות". * * * מעוניינים לשלוח תגובות, שאלות או הערות? אשמח מאוד. כתובת האימייל שלי היא: [email protected].   מרסלו רויסמן, מנכ"ל נגיש המרכז הארצי להתאמת נגישות