ביום בהיר אחד הכל משתנה. מתוך מקום של ביטחון וחיים נורמלים נופלת עלינו הידיעה שאנחנו שונים, שיש לנו סכרת. זה לא סוף העולם אומרים, אבל מעכשיו צריך להקפיד, צריך לבדוק מה אוכלים, צריך ללכת לרופא באופן קבוע.

לא מספיק שיש לנו "בעייה" אנחנו צריכים גם להתמודד עם הלחץ הנפשי, והרגשות שעולים בעקבות הידיעה הזו. מהבושה שעלולה להיות לנו מהאנשים שמסביבנו ועד להרגשה שאנחנו "שונים מאחרים".

ההתמודדות עם הסכרת היא יומיומית, אין לה סוף. יש כאלה שיבחרו לשכוח מדי פעם, אבל הסכרת עדיין תהיה שם ואי אפשר להתכחש לה. ממצב בו החיים פשוט זורמים להם, כסכרתיים אנו במצב בו יש לבקר כמעט כל צעד וצעד שעושים, ללמוד מושגים חדשים ועל תרופות, הזרקות ומכשירים, בין אם זה לתכנן קדימה מה אוכלים ביום נתון, לא לשכוח את הציוד, לקחת איתנו גלוקוז לכל מקום, לדקור את עצמנו, להיזהר בטיולים ובטיסות ובקיצור, לוותר על הספונטניות שבחיים.

אני חושב שהקושי והתסכול יכול להביא אותנו הרבה מאוד פעמים למקום של עיוורון. מקום שבו אנחנו מתעלמים מכך שהסוכר שלנו לא מאוזן, מכך שאנחנו אוכלים דברים שאנחנו יודעים שלא עושים לנו טוב. זה עוזר לנו להרגיש יותר כמו כולם. ואז פעם בכמה חודשים הולכים לרופא ועושים בדיקות דם, והמספרים האדומים לא משקרים. אבל מאוד קל לחזור לאותו עיוורון.

אז איך שאני רואה את זה, על כל קושי בחיים אפשר להסתכל בשתי צורות. הצורה הקלה היא לקחת על עצמנו את תפקיד הקורבן. כשאנחנו בתפקיד הקורבן, אנחנו מבזבזים את הזמן בלחשוב איך זה קרה לנו, ולמה דווקא אנחנו וכו'. בתור קורבן אנחנו לא גדלים, אנחנו רק עומדים במקום או הולכים אחורה. בתור קורבן אנחנו לא ממש מתמודדים.

האופצייה השנייה היא לקחת את הקושי כהזדמנות בשבילנו לגדול ולהתפתח. כל תהליך שקורה בעולם, בין אם זה בתחום המדע, ההיסטוריה או הרפואה, כל המצאה, פיתוח, או גישה חדשה נוצרים מתוך קושי, מתוך אתגר. קשיים ובעיות הן המפתח להתפתחות האנושית, לשאיפות, ליצירה ולמוטיביציה.

לאחר גילוי סכרת הנעורים שלי, שהתפרצה לא ממש בנעורים, עברתי את כל השלבים שתיארתי כאן, מתחושת ההפתעה וה"למה זה קרה דווקא לי" ועד לתיסכול ול"עיוורון". אבל הגילוי שלי שיש דרך אחרת, וההבנה שיש ברשותי כל מה שאני צריך כדי להיות מאוזן ובריא, נתנו לי מוטיביציה ואיתגרו אותי לעשות שינויים.

אם אני משווה את המצב שאני נמצא בו כיום למצב טרום גילוי הסכרת אני מגלה כמה דברים מעניינים. היום אני אדם הרבה יותר מודע יותר לעצמו, להרגלי החיים שלו. המסע והחקירה העצמית הובילו אותי להבין מה באמת עושה לי טוב ומה פוגע בי. אני בכושר הרבה יותר טוב ממה שהייתי בעבר. אני נהנה מספורט ומתחזק מיום ליום. למרות הסכרת וכל מה שכרוך בה אני עובד שעות רבות מדי יום, מטפל בעשרות אנשים בשבוע ומצליח לתפקד מסביב לשעון עם אנרגיה טובה ועם ריכוז טוב.

יש עוד דבר. ההתעסקות הזאת בעצמך, בלאכול נכון, בלהקפיד על הרגלים נכונים וההימנעות מהרגלים לא טובים יכולה לפעמים להצטייר למסתכל מבחוץ כמשהו מוגזם ואפילו אובססיבי, אבל זה לא נכון. הממסד הרפואי אמנם "מרשה" לנו להיות עם ערכי סוכר גבוהים כמו A1c של 7% ואף יותר מכך, אבל באופן אישי כשמדובר בבריאות שלי, אני לא מוכן להתפשר. אני לא רוצה להגיע לגיל 50 עם סיבוכים בראייה, בכליות ועם סיכון רב יותר לטרשת עורקים ולשבץ והתקף לב. זה עניין של חיים ומוות. אז בעיני זו ממש לא אובססיביות. זו הישרדות.

אני מאמין שכולנו כבני אדם, לא משנה אם יש לנו סכרת או לא, נועדנו לפתח את עצמנו, ליצור, ולשפר את היכולות שלנו. החברה מכתיבה לנו להיות בינוניים ומפחיד לחרוג מזה, אבל האמת היא שאנחנו מרגישים הרבה יותר מלאים ומסופקים כשאנחנו יוצאים מתוך הבינוניות, כשאנחנו מגשימים חלומות, מתגברים על אתגרים, ומשתדלים לנצל כל יום כדי להפיק את המקסימום מהחיים, וכך גם לגבי אתגר ההתמודדות עם הסכרת.

לסיכום, תירוצים לא חסר. בתפקיד הקורבן אנחנו עסוקים המון בלמצוא תירוצים. עדיף להפנות את האנרגיה הזו לעשיית שינויים, לקביעת מטרות חדשות ולהגשמתן. תגדירו לעצמכם שתוך שנה אתם מורידים את הA1c שלכם לנורמה, או שמהיום אתם מקדישים חמש דקות ביום לפעילות גופנית, או שאתם לא מוותרים לעצמכם ומשנים את התזונה. אל תקבלו את הדין ותיכנעו לאי עשייה, צאו מהתיאוריה וגשו לתכלס. או במילים אחרות - תזיזו את התחת.

סכרת היא אמנם מחלה לא פשוטה, אבל יותר מכל מחלה אחרת, הרגלי החיים שלנו הם 80% מהטיפול בה. אז תעשו את ה100% שלכם בשביל ה80% אחוז האלה. בהצלחה לכולם.