אני אוהבת את הגשם.

אני אוהבת להסתכל מהחלון על הרוחות העזות, לשמוע את הרעמים מנפצים את האדמה, לראות את הטיפות צונחות מטה, לראות את הזוהר העז והיפהפה של הברקים ולתת לריח של הגשם להתערבל בגוף שלי ולהציף אותי באופוריה.

אני מרגישה חיבור עם מזג האוויר, עם הרוחות הכעוסות שנושבות באכזריות, לפעמים כמו המילים שאנחנו מטיחים זה בזה מבלי לחשוב, הרעמים הקולניים שנשמעים בצליל התפרקות תמיד מעלים בדמיוני תמונה של כדור לבן רך ומטושטש, ממנו בוקע אור קלוש, וצליל הרעם מצטרף לדימוי של השבירה של הכדור הלבן הזך הזה… הנפש…

הברקים שבורקים כמו הדמעות בעיניים, אנחנו מתאפקים כל כך הרבה מ- לא לבכות ליד אנשים ושוכחים למה זה כל כך רע בעצם… והטיפות הן כמו הבכי, לבסוף…

אני מרגישה חיבור עם מזג אוויר סוער הרבה יותר ממזג אוויר שקט, אני לא אוהבת את הקיץ. את החורף, עם הסערות בחוץ שהן כמו הסערות בפנים, אני אוהבת הרבה יותר. אני אוהבת סופות, אני אוהבת לראות איך הבחוץ מתחרפן, בלגן יפה כל כך.